על קפה, המבורגר ומסלול ריצה

הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על המקומות האהובים עליהם בשכונה

תיאור של מקום, בין אם זו עיר, מדינה או במקרה הנוכחי שכונה, טומע בחובו מספר רבדים שכל אחד מהם משפיע על התיאור עצמו. הרי שנינו יכולים ללכת באותו רחוב, באותה שעה של היום ולחוות את השכונה בצורה כלכך שונה. מה שמקשר אותנו למקום מסוים אלו הם החוויות שלנו בו. גם קשה להתעלם מהעובדה שהשכונה של היום היא ממש לא השכונה של פעם. עצם העובדה שזרקתי את המשפט הזה עכשיו לאוויר כשאני גר פה רק עשר שנים, מעידה על הקצב שבו בנקים מחליפים חנויות ספרים, ומוסדות שהיו פה מאות שנים נסגרים "בגלל הרנט" כאילו שמה שעבר בתוכם מאז המאה ה19 לא משנה בכלל. ובהקשר הזה אני יכול לתאר ארבע חוויות שקשורות בהכרח לשכונה שלי* – הווסט ווילאג'.

קפה גראונדד Grounded Cafe

אם תשאלו את כל מי שמכיר אותי מה המקום שהכי מאפיין אותי סביר להניח שהשם הזה יעלה מיד. זה המקום בו עשיתי את כל התואר שלי. דירות בניו יורק יכולות להיות קטנות בצורה מאוד קלישאתית, ולכן בית הקפה השכונתי הופך להיות הסלון. זה המקום שבו אני מארח אנשים, המקום שבו אני מבלה בממוצע שעתיים ביום, בשש שנים האחרונות. אני צריך להתרכז ולכתוב? בשביל זה יש את החלק האחורי עם השולחנות. אני מארח אנשים? בשביל זה יש את ה"סלון" באמצע עם הספות. צריך לשבת ולקבל השראה? בשביל זה יש את החלק הקדמי המואר בעזרת תקרת הזכוכית עם השמש שעוזרת לווייב החיובי.

נכון, מידי פעם החלב מקולקל, ופעם ב..גם המיץ תפוזים חמוץ בצורה מחשידה, ונכון שכבר יצא לי לראות את המנהלת אוספת בנונשלנטיות עכבר בעזרת דלי ומקל – אבל גם אז האנשים הקבועים רק העיפו מבט, חייכו, זרקו לה "כל הכבוד" והמשיכו בכתיבת התסריטים שלהם. כי זה גם חלק מהבית שלהם.

הקורנר ביסטרו Corner Bistro

חלק מהחסרונות בלגור בעיר גדולה זה שלא תמיד נשאר כסף, או יותר נכון, לא תמיד מגיע מספיק כסף. זו בדיוק הסיבה שמקומות כמו הקורנר ביסטרו מאוד חשובים. בירה זולה מאוד בשילוב עם אחד ההמבורגרים "הכי נחשבים" בניו יורק (גם הוא זול מאוד) הופכים את הקורנר ביסטרו לאטרקציה תיירותית. מה שאומר שרוב הזמן הוא מחוץ לתחום. אבל הקסם האמיתי של המקום הזה קורה באזור 5 בערב באמצע השבוע כאשר קבוצה של חמישה מבוגרים קבועים נמצאים בפינה של הבר ורבים על איזו שטות יומית, והמקום עצמו כמעט ריק, למעט אנשי השכונה שבאים לאכול ולשתות מהר לפני שהעומס התיירותי יתחיל באזור 8 בערב. זה מסוג המקומות שכיף לבלות בהם ביחד, אבל הכי כיף לבוא אליהם לבד.

הווסט סייד היוויי West Side Highway

אני לא מדבר על הכביש עצמו, אלא על מסלול הריצה/אופניים שמקיף את מנהטן אבל מגיע לשיאו ממש פה בשכונה עם רציפים שיוצאים לנהר שהפכו להיות פארקים קטנים ומושלמים ליום נעים (ויש לנו בערך 12 ימים כאלה בשנה). זה גם מסלול הריצה האידאלי, ולפני שכולם קופצים אני רק רוצה להגיד שנכון, אני לא רץ באופן קבוע, ונכון, אני רץ עד שנמאס לי לרוץ ואז חוזר, ונכון, זה לא תמיד הכי יעיל אבל זה משהו שלי. ואין לי הרבה דברים כאלה.

יש שלב, כשרצים דרומה מרחוב 14 והלאה, שבו מתחילים לראות באופק את פסל החירות. בשנה הראשונה שלנו פה זה היה נראה לי ממש יפה. אותו הפסל שמסמל את הפתיחות האמריקאית להגירה משאר העולם גרם לי למוטיבציה לריצה ולמחשבות על הצלחה ניו יורקרית. אחרי יותר מעשר שנים וארבע ויזות שונות, אותה גברת עדיין נותנת לי מוטיבציה שנובעת דווקא מכעס על הפרדוקס שבין מה שהפסל הזה מסמל לבין איך שארה"ב באמת מתנהלת. ככה או ככה זה עוזר לרוץ אז אני מניח שזה בסה"כ טוב. מסלול הריצה עובר דרך אולפני אופנה במיט-פאקינג, ליד בית קפה מגניב, וחזרה מרחובות הווסט ווילג', ולפעמים מסתיים בסלט או מיץ טרי. ולפני שכולם פה קופצים עליי אז כן, אתם צודקים: רוב הפעמים זה פשוט מסתיים בקורנר ביסטרו.

*כל מה שמתואר פה תקף בימים שני עד חמישי בלבד. השכונה עצמה שייכת בסופ"ש למבקרים, שזה בסדר גמור. זה מה שהופך את העיר הזו למה שהיא. אני פשוט אצטרף אליה חזרה ביום שני בבוקר.

//אביתר גור