אז נכון, הכותרת שלי לא סקסית כל כך, אבל אין שום דבר סקסי בהומופוביה.
בכל 17 לחודש מאי מציינים בעולם את היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה. כמעט חודש לפני כל המצעדים וכל השואו. אולי כדי להזכיר על מה כל ההמולה.
כבר שנתיים שאני מנסה להתחיל לעשות שינויים בסביבה הקרובה יחסית שלי – בקמפוס. והנה השנה אף אחד לא שם לי מקלות ברגליים ומי שלא אישר לעשות את השבוע בשנה החולפת כבר לא נמצא באורנים. אז השנה, הנושא הזה היה גם חשוב ליור האגודה שהצליחה לגרום לזה לקרות, ובנינו שבוע שהתחיל עם ההפסקה הראשונה של יום ראשון עם מופע דראג ואלכוהול, הפסקה שנייה ליאור (סוזי בום) עלה לבמה על ״אזרחי״ והסביר לסטודנטים את ההבדל בין דראג לטרנס. ביום השני היה ערב סרט, ביום השלישי הייתה הרצאת ערב של חושן ובחמישי ציינו בקמפוס את המאבק בהומופוביה.
והנה שבוע הגאווה שהיה לי כל כך חשוב לעשות, הגיע לקיצו. שאלות מאנשים על משמעות השבוע הגיעו מכל עבר וספקות על חשיבותו הדהדו בקמפוס. אז למה בעצם? אם זו שאלה שעולה במכללה לחינוך, אם פחדו שנה שעברה לעשות שבוע כזה, אם יש מורים לעתיד הומופובים, אם בני נוער חשופים מאנשי חינוך לבורות בנושא, אם לילדים בפריפריה יש קושי קריטי להבין שהם בסדר אם הם במקרה גם אוהבים את בני המין שלהם, אם עדיין אני צריכה לפחד להתנשק עם חברה שלי ברחוב, אם אסור לי להתחתן, אם רבנים פוסקים שאסור להשכיר ללסביות דירות, אם ילדים לא יכולים להרגיש בטוחים לשאול את עצמם שאלות טבעיות על הזהות המינית שלהם.
אם החברה שלנו ממשיכה להסתכל על לסביות כמו על מה שרואים בפורנו, אם עדיין אני שומעת ״אבל את לא נראית לסבית״ ושאלות על מה אני עושה במיטה או עשיתי פעם נשמעות לאנשים לגיטימיות, אם יש מי שמאמין שלהיות הומוסקסואל זו מחלה ושירים כמו ״סטיי אווי כי אתה גיי״ נשמעים במסיבות, אם הורים מעיפים את הילדים שלהם מהבית כי הם יצאו מהארון, אם בתי ספר מפחדים לנגוע בנושאים סביב הומוסקסואליות, אם מפטרים אנשים מעבודות רק בגלל הנטייה המינית שלהם, אם עדיין יש אישיו סביב מצעד בירושלים, אם עדיין מסביב לעולם נרצחים טרנסג'נדרים לסביות והומואים, אז עדיין צריך לציין את היום הזה, עדיין צריך מצעדי גאווה ועדיין צריך להלחם על דברים בסיסיים כמו אהבה.
כבר בצבא החלטתי שאני לא מנסה להסתיר, אם שואלים אני עונה בכנות, אם אני יכולה להיות שגרירה – זה מה שאעשה. אם אני יכולה להראות לאחרים, דרכי, שלא הכל זה סטיגמה, שאפשר להיות לסבית ולחיות חיים מלאים בשמחה.
לאחרונה חברה אמרה לי שלפני שהכרנו היא הייתה הומופובית, ואז היא הכירה אותי ועזרתי לה לראות שלהיות לסבית זה לא שונה מלהיות סטרייט והיום את עבודת הגמר שלה בלימודים היא עושה על הקהילה הלהטבית. אז אני את שלי עשיתי. בלי לנסות ובלי לשים לב, פשוט הייתי אני. לכל אחד יש את הכוח, לא רק לגייז, לעשות שינויים סביב הנושא הזה. שינויים שמתחילים מאחד וישפיעו הלאה. כמו החברה הזו שיום אחד תהיה אמא והילדים שלה יגדלו בבית שהומו זה לא קללה. והם יעבירו את זה הלאה. כל אחד יכול לעשות שינוי בסביבה שלו, כל מה שצריך זה קצת אומץ קצת רצון וקצת מזל.
//טל עוז