אני אדלג מעל יום הזיכרון / עצמאות כי כבר יום שישי וכולם כבר בטח סיכמו את זה. אישית הדבר הכי מעניין גם שיש לי להגיד בנושא, זה שהחלטתי שכל צפירה אני אחווה במקום אחר, יום הזיכרון הזה – הייתי בבנק. זה היה סוריאליסטי לשתי דקות ואז כולם חזרו להמתין לתור שלהם בישיבה.
קיבלתי כרטיס בינלאומי! היה אמור להיות רגע ממש מרגש לפני כמה עשרות שנים, כרגע הוא משהו שמסתבר יש לכולם אז אין לי מה להתלהב מימנו. מבחינתי אבל זה עוד צעד לבגרות ולקשרי מסחר עם חו"ל. בקשרי מסחר אני כמובן מתכוונת לאופציה שעכשיו אני אוכל להיות עניה בצורה גלובאלית ולא להגביל את עצמי רק למדינת ישראל, עם כל הגאווה שבעניין. הכרטיס אגב הוצא בצורה חגיגית כזו, כי שבוע הבא אני לוקחת את מטלטליי ואת כל הדברים שבתקווה ישארו פיזית יציבים וטסה לחודש לחו"ל. אנקדוטה מעניינת – יום לפני אני עוברת דירה, מה שאומר דאבל אריזות!
לא זה שקר, זה אומר שהכל בבלאגן. קשה לי עם שינויים במיוחד אם הם ממש גדולים ומתרכזים לאותו יום וחצי. אני טסה לתאילנד לחודש, זה הכי הרבה זמן שהייתי בחו"ל עד עכשיו. וזה הכי הרבה זמן אי פעם שאני טסה רק עם בנאדם אחד, במקרה הזה – גדי. שזה נחמד זה מרגיש כמו תוכנית ריאלטי רק של עצמנו ובלי הצבעות, שאם נצליח לשרוד אותה ונהנה על הדרך אז נזכה בלחזור לארץ יחד ואז לא יהיה ממש מביך במטוס, וכמובן נרוויח עוד דברים ובלה בלה בלה.
חוץ מזה, אני עוברת עם ההורים מדירתנו, ששירתה אותי במשך רוב חיי הבוגרים, לבית בעיר אחרת שמעולם לא ביליתי בה באף אחת מנקודות הזמן של חיי בכלל, למעט אולי הופעה איפשהו ברחוב. מצד אחד, כל סוף הוא התחלה חדשה. מצד שני, זה אומר שכל התחלה היא גם סוף לא? או משהו כזה.
מי שעבר דירה בזמן האחרון, בוודאי זוכר את העניין הזה בו נדרשתם לארוז את הדברים שלכם ולגלות ששמרתם בקנאות על אלפי דברים שלעולם לא תשתמשו בהם ואתה עדיין תיקחו אתכם לבית החדש בלי שום הסבר. במידה ולא נתקלתם בתופעה הזאת, כנראה שאתם אנשים מאוד בריאים והרגשות האלו של נוסטלגיה לא הצליחו לשבור אתכם, ואם אתם אכן כאלו אתם מוזמנים להגיע ולעשות את זה לחדר שלי בזמן שאני אצעק עליכם שפיסת הנייר הזאת מאוד חשובה לי, כמו כן מחברת מכיתה ד'! למה שנזרוק אותה?! כמה פעמים עוד ייצא לי להיות בכיתה ד' שוב?! ובשום פנים ואופן אי אפשר לזרוק את הפוקדור שיש לי עם בלבזור שבתוכו כי אלוהים ישמור ממש אהבתי פוקימון איי שם ביסודי אז זה חשוב מאוד גם עכשיו! חוץ מזה שעכשיו זה רטרו. מסתבר שהכל עכשיו זה "רטרו".
זה לא מתאים לתדמית הקשוחה שניסיתי לבנות במשך כל השנים אבל בחיי, ארזתי עכשיו שני ארגזים שלמים שמלאים בבובות פרווה, שאני אתן לעצמי, הן אכן מיוחדות.. אבל יש המון…יש יותר מידי. אף אחד לא יודע או יידע מעולם שיש לי כל כך הרבה מהן ואני מתחילה לתהות אם זה באשמת אמא שלי, כי טיפולים פסיכולוגיים הוכיחו שזה תמיד באשמת אמא לא משנה מה קורה. טכנית זה כן אבל באשמתה, היא קנתה אותן. לי.
לאט לאט, זה מרגיש כאילו הכול מתפרק ואז משום מה נארז בתוך ארגזים ורק מחכה להתפרק שוב כשאני אפתח אותם כשאחזור מחו"ל.
עד אז, אני מזמינה אתכם חגיגית לגלות שאם היום יום שישי, זה אומר שמחר יום שבת 10.5, וכולכם רשאים להביא את עצמכם מחר ולפגוש אותי באופן אישי באוזנבר כי אני אופיע שם עם עוד אנשים בהופעת סטנדאפ לרגל יום השבת. תבואו, אני בוודאות אהיה שם!
//דניאל בוקס