לפני 12 שנים ניגנתי את ההופעה החיה הראשונה שלי. זה היה רגע שבו קרו כמה דברים בבת אחת- גיליתי שאין לי פחד במה כשאני מנגן. הבנתי שמוזיקה זה הדבר שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. קרעתי את החולצה שלי וזרקתי אותה על הקהל, הרגל שהיה לא מזיק בהתחלה והפסיק שלוש שנים, אי אלו קילוגרמים והרבה יותר מדי חולצות קרועות אחר כך.
אחד הדברים שברורים לכל מוזיקאי מתחיל זה שהוא הולך לעבוד קשה. לא משנה מה המטרה הסופית – להיות נגן בלהקת חתונות או שלום חנוך הבא. החיים כמוזיקאי יכולים לזרוק על בנאדם הפתעות ולהערים עליו מכשולים שהוא אפילו לא דמיין. החל ממאבק הפרנסה היום יומי, דרך חוסר תמיכה של המשפחה (המשפחה שלי דווקא סבבה, אבל הם במיעוט קיצוני) וכלה באנשים שהיו מנטורים בשבילך למשך שנים ומוחקים אותך מהפייסבוק יום בהיר אחד ומוסיפים הודעה שמדמה אותך לאימפריה שנופלת לאט, אבל תבוא לבקר מדי פעם.
גם אני הייתי מודע לפן הזה של החיים כמוזיקאי. חיבקתי אותו באהבה ואמרתי לו: "אתמול היה קשה, ויהיה גם מחר. ואפילו מאוד". צדקתי כשהייתי בטוח שלא משנה מה יבוא, לא תהיה לי בעיה עם זה. אבל אולי זו הבעיה. אולי מרוב הפנמה והבנה שהדרך הולכת להיות קשה, התחלתי לבחור אוטומטית את הדרך הקשה. עד היום כל אתגר שעומד מולי אני תוקף בשיא האגרסיה ולא משנה אם זה פנצ'ר באופניים, קביעת הופעה או שיעור פיתוח קול.
אחת הדרכים לפתור בעיות
אני מניח שיש מצבים בחיים שבהם הדבר הנכון הוא להפוך לענק הירוק ולמחוץ כל מה שעומד בדרך שלך. אבל לאחרונה אני שואל את עצמי האם יכול להיות שאגרסיה היא בסך הכל עוד אזור נוחות שלי? או שאני באמת לא מסוגל להתמודד עם אתגרים בצורה אחרת? איפה לעזאזל הצד הרך שאמור להיות לגבר שכותב שירים ואוהב חיות? האם אני מכור לריגוש ולדרמה של ללכת בדרך הקשה ולפתור דברים עם הראש בקיר?
גם להליכה בדרך הקשה וגם ללפתור דברים עם הראש בקיר יש קץ': למרות ששני המצבים מאוד הירואים, הם מתישים. כשאתה עובר דרך הקיר עם הראש, אתה אמנם מגיע לצד השני, אבל אתה חבול ומדמם (וכואב לך הראש). אולי הגיע הזמן להשקיע קצת אנרגיה בלחפש דלת. אולי הגיע הזמן לעשות קצת הבחנה בין אתגרים שדורשים ממני את כל הכוח לבין כאלה שישאירו קצת עודף. אולי לומר לעצמי שאני לא יודע להתמודד בצורה לא אגרסיבית זה שקר. וגם אם זה נכון, אולי הגיע זמן ללמוד טריק חדש.
//זהר רץ