לפני זמן מה הבנתי שהעונה המועדפת עליי לכתיבה היא החורף. משהו במזג האוויר המורבידי בשילוב של קור ואפרוריות מעורר אצלי את המוזות ומאפשר לי להתחבר יותר לעצמי ולכתוב. יש משהו בחוויה הזו של לנסוע באוטובוס, לשמוע מוזיקה באוזניות, ככה שאני לא שומעת את המנוע ואת האנשים מסביב. מתנתקת. מתבוננת בטיפות הגשם מלטפות את החלון ונושמת, שפותח אצלי משהו. ממלא אותי ומרוקן אותי בדיוק במידה הנכונה. היום החורפי שפקד אותנו לרגע, הגיע בדיוק בזמן בשביל להוריד אצלי אסימונים בזמן שהגשם יורד.
בשנה האחרונה התעסקתי עם עצמי המון. ביצירות שלי, בכתיבה, בלימודים והגעתי לתקופה שנמאס לי. המודעות או ההתעסקות מעייפת. קשה להיות בפוקוס וקשה להתמודד עם עצמי כל הזמן. עם הדפוסים שחוזרים על עצמם, עם האישיואים שלא נפתרים, עם הרצון להתחבב על כולם והקושי שלי להגיד לא, עם הפחד לזוז והעומס שאני שמה על עצמי, עם הקלישאה של עצמי שאני, עם הסיטואציות שכל הזמן חוזרות על עצמן כי אני לא לומדת ועם הרצון להיות הכי. הכי טובה, הכי מעניינת, הכי יודעת, הכי חכמה, הכי מגניבה, הכי זורמת, כשבפועל אני כל כך לא, הכתיבה שלי בינונית, הציורים שלי כבר לא מפתיעים, המילים שלי כבר שחוקות ובתכלס- אני הכי בינונית וסבירה.
אני מונעת מכוחות חיצוניים שפועלים עליי, מתזוזות של הסביבה. כמו ענן שנעשה שחור כשהוא סוחב על עצמו יותר מידי גשם. אז הגשם, המים, אצלי הם הסביבה, הטיפות שהן חיצוניות לענן אבל הם בעצם הוא. ופתאום אני שמה לב לתלות הזו ומתחרפנת מעצמי וברק מצית ואז רעם וכל הטיפות יורדות להן ומשחררות את הענן לקצת, אבל בתכלס הוא לא יכול להתקיים בלי הטיפות, בלי מים הוא לא קיים. בלי הסביבה אין לו משמעות. הוא זקוק לסביבה ומגדיר את עצמו לפיה, ובאותו הזמן קשה לו וכבד. כי כמה אפשר להגדיר את עצמך דרך אחרים?
ואני, אין לי שמץ איזו עצה לתת לענן, למרות שלתת עצות זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות וחושבת שאני אפילו די טובה בזה. אני יכולה להגיד לו להיות מודע לתלות ולנסות לצמצם אותה, אבל זה הטבע שלו ואי אפשר לשנות את זה. אני יכולה להגיד לו שיקבל את זה ולא יתבאס מזה כי ככה הוא, אבל אז הוא ירגיש תקוע או שזה יהפוך את המצב שלו לתירוץ להתנהגות שלו. וזה לא תירוץ מספיק טוב ללהתפוצץ עם ברקים ורעמים, שכל העולם צריך לראות, שגורמים לסביבה להסתגר, להתרחק ולפחד. אני יכולה להגיד לו שזה עניין של תקופות ולרוב הוא בסדר והתלות מאוזנת והוא לא נעשה כבד כל הזמן והוא לא מתפוצץ הרבה. הייתי רוצה לעזור לו, כמו לי, להתבונן בכוס המלאה חצי באוויר וחצי במים, מלאה ומכילה.
ובכל זאת כבר נמאס לו להיות תלוי בין שמיים לארץ. נמאס לו להכאיב לאחרים כשהוא מתחרפן. נמאס לו לשחרר הכל בבת אחת ובצורה מוחצנת כל כך. לפעמים הוא רוצה לשקוע בתחושה. להרגיש אותה באמת ולהבין אותה לעומק ואולי ככה להגיע לפתרון. אבל הוא לא נותן לעצמו. מנגנוני ההגנה שלו פועלים חזק. אסור לו להישאר עצוב. הסביבה שלו צריכה ממנו להמשיך לספוג ולהכיל אותה ולתת עצות טובות ולחייך ולהיות עם מספיק כוח כדי לסחוב את כולם על הכתפיים.
//טל עוז