נתתי לדולארס האחרונים שהיו ברשותי הזדמנות לעבור לעולם ראוי יותר. עכשיו נשארתי עם 38 בארנק, לא הרבה כדי לחיות ממנו. אני לא בטוח לגבי מספר הכוסות ששתיתי. קפה. המוכרות השתדלו לשאול אותי באיזה גודל אני רוצה את זה, תמיד בחרתי את הקטן, אבל לא לפני שנתתי להן להציג את מבחר הגדלים שעמד בפניי. החשש שמדובר יהיה בכוס קטנה מדי הטריד אותי. הכושי בסאבווי היה שחור מדי ועיוור מדי. עברתי לידו, נותן לו להרגיש משב רוח ראשוני של אוויר הרים צלול, מטריד במתיקות שלו, קרוב אבל בהחלט לא זמין. המשכתי ללכת לכיוון היציאה מהסאבווי. בניו יורק לא עוזרים לעיוורים. גאד דמט, זו אמריקה! יש להם נשיא שחור, הבחור הזה יסתדר. חשבתי על סבתא שלי. לא יצאתי מהלכלוך הבורגני כדי לתת לעשן הניו יורקי לבלבל אותי. חזרתי לכיוונו של העיוור השחור. הוא עמד עם פניו לכיוון מסויים. המקל ביד, מוכן להרגיש את הרכבת שטה בתעלה הקבועה שלה.
"סקיוז מי", נגעתי בכתפו, "יו ניד הלפ?"
"איז דיס דה A טריין? איז דיס די A טריין??" אמר בקול ג'אז מנופח מביצים ראויות של שד עירוני. וויבראציות אלינגטוניות מזהירות עמדו באווירי. מיותר לציין שלא היה לי מושג אם הרכבת שעמדה לצאת מהקנאל הניו יורקי הייתה הנכונה עבורו.
"סקיוז מי, איז דיס דה A טריין?" שאלתי אחת שלא נראה היה שיש טעם לשאול. היא גנבה את השחור שלי והעלתה אותו על הרכבת.
עליתי על אחת אחרת. צבע אדום. הפעם זו הייתה הנכונה. יצאתי מהבור אל הנוחות המסקרנת של האיסט ווילג'. האנשים ברחוב מיהרו פחות, חיים על נוסחה אחרת ככל הנראה. לא היה הרבה מה לעשות אז נכנסתי לחנות ספרים. זו הייתה דלת עץ כבדה עם שלט נייר שביקש שאסגור אותה היטב אחרי. צייתתי. בוקובסקי, צעקתי, איפה אתה זקן יקר שלי. אני הולך לקרוא אותך בלי התיווך הישראלי. כמה טוב אתה הולך להיות? לא מצאתי אותו. פניתי למוכרת. היה לה דלפק והיא הייתה כפופה מאחוריו. אני מעליה.
"?Helo my friend, you know where can I find Buckowski", היא זזה במידה שאפשרה לי לראות את כל העסק שעמד מאחוריה. מרשים. חמישה מדפים נתנו לזקן.
"In Israel the Publish house stop printing his books", ריחמתי.
היא אמרה משהו על גאזה. לא הבנתי. "איי דידנט אנדרסטנד", השבתי, "טולק מור סלוולי פור מי", חייכתי, מקווה שזה לא אחד מהמשפטים שכיף לזרוק לאוויר פעם אחת, ליהנות מהם על סיגריה ולהמשיך הלאה.
"…I thought your only problem in Israel is with Gaza, and now you telling me this"
"יס", השבתי. בורר את המהלך הבא שלי במה שלימים יהיה חלק מההיסטוריה האמריקאית.
"מה אתה עושה פה?"
"מנסה לחייך", טענתי.
"בישראל אנשים לא מחייכים?"
"You know, were tired of fighting with the aravim". היא הבינה, עכשיו שימו לב:
"We gave up, we tell them O.K, you do better Humus then us. lets stop the fight". היא הייתה בנקודה שלי. החיוך האחרון שלה העיר אצלי אינסטינקט ישראלי קדום. מספר טלפון בבקשה. זה מה שישראלים עושים, אוספים מספרי טלפון.
המשכנו. הסברתי לה שאני מחפש דירה. היא הסבירה לי שבתקציב הנוכחי שלי חלון בחדר הוא בגדר בונוס. הנהנתי, מנסה להסתיר את בליעת הרוק אודות האמת הנוראית שנורתה לעברי. משהו נמס בתוך האף שלי, מנסה למצוא את דרכו החוצה. לא מצב טוב להיות בו. חשוב לציין שבשלב הנוכחי לא נראה סימן מקדים למה שעתיד היה לקרות. אמרתי משהו, סתם שאלה ששואלים. כנראה שהיא קלטה שהאנגלית שלי מעט מוגבלת, כי היא הרגישה צורך להשתמש בידיים שלה במתן התשובה. היא הרימה אותן. לא משהו שרואים כל יום. מסוג התמונות שיתקפו אותך ביד ושם, תמונות שיהיה לך קשה לשכוח. לאן הגעתי? האם נחתתי בג'ונגל ניאו ליברלי? ולמה גוף האדם צריך לסבול במלחמה שהיא לחלוטין עניין של רוחות פמינסטיות פושרות?
המצב בשטחים לא נראה כל כך רע. הרי מה בנאדם צריך? קצת גג, שמש, אוכל על השולחן. אמריקה לא תעלה על אלה. היא תגרום לך לחלום. תזכור: אתה רק מי שאתה. אף פעם לא היית צריך, אז גם אל תנסה. ואם החלטת שכן, אלה רק חלק מהדברים שתראה בקרוב מאוד.
//בר טסלר