היום בבוקר הטבחית האהובה עליי שושינקה אמרה לי שהבת שלה ניגשה אליה בבהלה בבוקר ואמרה לה שמישהו שהיה איתה בבסיס התאבד, ישר הבוקר שלי התחיל הפוך. אחרי זה חזרתי הביתה, וראיתי שהבחורה כתבה את זה בסטטוס שלה ושתמיד יש יציאה מהאפלה ותמיד אפשר אחרת. אני באמת מאמינה לזה, בכללי אני חושבת שכל דבר ניתן לשינוי ובגלל זה אני שונאת בכיינים, אני חושבת שצריך לתת את הכבוד לכל סוג של רגש, בין אם זה עצב לבין אם זה שמחה גדולה ולקבל הכל אבל אסור לשקוע ולדעוך.
אני אומרת את זה מנסיון וכן אני לא אחת שנולדה עם כפית זהב בפה וכל דבר בא לה בקלות, אני לא אחת שכל הילדות הייתה מלכת הכיתה ולא הלכה עם משקפיים (יאפ הייתי משקפפורית) למרות שלמזלי לא הלכתי עם גשר. אני אחת שלעסה, בלעה ועיכלה דברים לפני שהפנימה אותם, אחת שידעה מה זה חשכה עמוקה ואחת שידעה מה זה חרא אנשים. בגלל סקרנותי ורצוני לעבור דברים, הייתי בהרבה מקומות ועברתי הרבה חוויות לא נעימות, מה זו סכין חדה חדה בגב אני יודעת, מה זה שקרים בגידות ואכזבות גם נפל בחלקי לדעת, אז אני יכולה לומר בלב שלם שיש לי נסיון.
הפוסט הזה הוא קצת חינוכי, ברצוני לחנך אתכם דור הY היקר, המבולבל. זה שרוצה לאכול את העולם, לנסות מכל הטעמים. דור יקר – דור שלי אנחנו קצת תקועים. קצת פחדנים וקצת מעיזים, קצת ספקנים וקצת מאמינים ובעיקר אנחנו נורא אמבווילנטים. בואו נעשה קצת סדר, להתגייס, להשתחרר, להמחק בהודו, לחזור לשים מכופתרת וללכת ללמוד תואר במשפטים זה טוב ויפה, אבל מה שלרוב קורה זה להשתחרר, להמחק בהודו לחזור ולהיות מבולבל ומפוחד ולמלצר עד גיל 25 ואז אולי אולי לחשוב על תואר שתשנאו ושיביא אתכם לעבודה שתשנאו.
מתוך עמוד הפייסבוק: the most amazing photos
מה שהרוב עושים זה או ללמוד ולאחר מכן להתפרנס ממשהו שלא אוהבים ולבכות כל החיים או לא לעשות כלום עם עצמך וכמובן מה יבוא אחרי זה? לבכות כל החיים. כמו שאמרתי יש לי נסיון רב בזה, עשיתי קורס תקשורת ולאחר מכן הלכתי למלצר ואני עדיין שם, ממלצרת, שמה מדים ובסוף משמרת סופרת טיפים, בין לבין מוציאה מנות, מנקה שולחנות ובעיקר מפזרת חיוכים מזוייפים לכל עבר. למרות שאני אוהבת להתברבר עם שולחנות מגניבים ולהסתחבק, סטינו מהנושא (יש לי הפרעת קשב וריכוז, סורי).
אז מה קורה במקרה של פרידה? התרסקות טוטאלית ומה שנשאר גחלים. במצב כזה לא מרימים את הכפפה ותולים חבל, במצב כזה מתגברים ואוספים כל שבר לאט לאט, כמו שאמרתי מקודם גם את הרגשות הקקה האלה צריך לקבל. אני כותבת את זה ומרגישה שאני איזה כושי בסרטון מוטיבציה מלא בצפיות עם מוזיקה כזו שחודרת לעצמות, אבל דה פאק, קשה לי. אני לא רוצה שצעירים יעזו לקחת לעצמם את החיים בגלל שטויות כאלה כשאנשים אחרים מתגברים על מחלות קשות ועל אובדן.
מתוך עמוד הפייסבוק: the most amazing photos
מה קורה במצב של "נגמרה לי התקווה, אני אפס, לא הצלחתי בזה ובזה"? הולכים קדימה, מנסים שוב את המזל או מנסים משהו אחר. אני בטוחה שכל אחד ימצא את עצמו באיזשהו שלב גם אחרי כשלונות רבים. כמו שמשורר אדיר ושמו דודו טסה אמר "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה" ומה קורה במצב של…. סתם צחקתי, חבר'ה יש אינספור מצבים כאלה, זה לא באמת נגמר כי מה לעשות החיים זה לא פיקניק, הכל בראש זה אומר שכל דבר אנחנו יכולים לשנות על ידי מחשבה "אנחנו איפה שהמחשבה שלנו נמצאת" . בבקשה אל תפלו מהרגליים, לא משנה מה יקרה וכמה קשה יהיה תסתכלו קדימה תמיד ותתחזקו, דור יקר דור שלי אנחנו ננצח.
//דליה מחטין