כבר כמה שנים שאני מעביר הרבה זמן מהיום שלי בעולם הדיגיטלי. חלק מהאשמה היא עליי וחלק גם קשור לזה שהעבודות שבחרתי בהן תלויות ברובן במחשב ואינטרנט. יש חסרונות לדבר הזה אבל אני חושב שהיתרונות די גוברים עליהם. לפחות אצלי זה ככה.
הרשת החברתית נתנה הרבה מאוד אופציות לאנשים להכיר אנשים אחרים. יש הרבה סיבות לכך ואני בוחר להתמקד באחת ספציפית שאומרת כי יותר קל לדבר / להתחיל עם מישהי מאחורי המסך. ואין ספק שבמקרה שלי אני הקמתי אימפריה על התיאוריה הזאת.
אני חושב שבעזרת הפייסבוק בלבד יצאתי למשהו כמו 80 אחוז מהדייטים שהיו לי בחיים. וכן, אני לגמרי מחשיב את מיכל מכיתה ג' שהייתה מחליפה איתי עטיפות של בזוקה. לבחור כמוני שקצת קשה לו לגשת למישהי בפאב זה הרבה יותר נוח ליצור קשר בצורה טקסטואלית. מה גם שאני בא מתחום הכתיבה אז זה בכלל נחשב למגרש ביתי שלי. כאילו אם פייסבוק היה בר – אז אני זה שמכיר את הבעלים.
(צילום מסך מ-9gag.com)
לאחרונה גיליתי שאני כנראה לא כזה חסין. אמנם כבר דיברתי עם כמה עשרות בחורות ועם חלקן יצאתי לדייטים, אבל זה עדיין יש בנות כאלה שיכולות לגרום לי להסתכל שעה על חלון הצ'ט ולפחד לשלוח הודעה שתציע לה לצאת איתי. פתאום אני מרגיש שבאו כמה חייזרים וגנבו את כל ה"כוחות" שלי לתוך איזה כדורסל ונעלמו.
לפני כמה זמן זה קרה לי שוב. ראיתי אותה במציאות והיא הייתה כזאת חמודה וממש יפה. היה לה יופי כזה מהסוג שאפשר להתמכר אליו. ידעתי שאני חייב איכשהו להכניס אותה לחיים שלי. משם הדרך לפייסבוק הייתה מהירה כי גם הסיטואציה לא איפשרה לדבר איתה וגם כי אני פחדן אז זה מנע ממני לגשת אליה ולפתוח בשיחה.
אז בפייסבוק דיברנו קצת והיה נחמד מאוד. ואז המשכנו לדבר ולדבר ואני כל הזמן מבטיח לעצמי שהנה הגיע הזמן לקדם את העניין הזה ולהציע איזה מפגש או לפחות לבקש ממנה מספר טלפון. שתבין שאני לא כאן כדי להיות עוד חבר בעולם שלה. מפעם לפעם דחיתי את זה והמצאתי לי תירוצים כמו שזה לא זמן מתאים ואני לא בטוח אם יש לה מישהו ואני לא לליגה שלה ובלה בלה בלה.
(צילום מסך מ-9gag.com)
יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שהיום זה יקרה. עוד בדרכי לעבודה שלחתי לה הודעה כדי לראות מה קורה ומה נשמע וכאלה ואחרי שהיא ענתה אמרתי לעצמי שזה ההזמן "לתקוף". אז יופי, אמנם דחיתי את את הרגע אבל עכשיו שזה המאני טיים מה אני אומר לה לעזאזל? איך זה הגיוני שאחרי כל-כך הרבה שיחות אני נשאר ספיצ'לס? אני כותב ומוחק, כותב ומוחק, כותב ומחק. אני כבר לא בטוח אם זה בסדר להגיד היי או שלום או אהלן או מה המצב. איך להזמין אותה לצאת? מה סתם לשאול אם בא לה להיפגש? אולי היא תחשוב שזה ידידותי? לא ידעתי איך להתנסח.
בסופו של דבר הגעתי לניסוח שהיה הכי מתאים נראה לי. וכמובן אחרי שלחצתי אנטר מיד התחרטתי ואפילו סגרתי את האפליקציה של הפייסבוק כדי לא לראות אם היא הגיבה או אפילו ראתה ומקלידה עכשיו. זה כל-כך הפחיד אותי שעשיתי מעשה טיפשי והיא צוחקת עליי מאחורי המסך. כנראה שחוסר הביטחון עוד מפציע לו לפעמים ושגם ל"מומחה" היכורויות פייסבוק כמוני יש עדיין קריפטונייט. וכמה שזה טוב לגלות את זה ולדעת שזה קיים בי.