חירותי

שנת 2005. דירת שירות ברעננה. שבוע אחרון בדירה, ואנחנו מפנטזות על החיים שאחרי. לרובנו זו הפעם הראשונה שעזבנו את בית ההורים, ועכשיו זה נגמר וצריך לחזור. אנחנו חולמות על לשכור דירה באיזור, להמשיך לגור יחד, להישאר בחוויית העצמאות שלנו.
כעבור שבוע אנחנו מעמיסות את המזוודה והתיק הגדול על הגב, נפרדות מהדירה שהייתה לנו בית בשנה האחרונה וחוזרות אחת אחת לבית הוריה.

כמעט עשר שנים מאז (אוקיי. לא אמרתי את זה בקול עכשיו) אני חושבת על הפנטזיות שלי אז ואיפה אני היום. אני במין מקום כזה בחיים שמבקש ממני לעשות ספירת מלאי לידע שצברתי, לחוויות שחוויתי, ואני לא בטוחה שאני אוהבת את זה.

תמיד קינאתי באנשים שיש להם אינספור סיפורים וחוויות. אנשים שגרו בכל מיני מקומות, עבדו בכל מיני עבודות, אנשים שראו עולם. אנשים שהמציאו לעצמם את העצמאות שלהם. שחוו אותה. תמיד קינאתי בהם, ותמיד חשבתי שבטח הם אף פעם לא ירגישו שהם החמיצו משהו או שבזבזו שנים לריק.
אני שומעת וקוראת אנשים שקמים ביום בהיר אחד ועושים שינוי בחיים שלהם. בכל פעם שאני שומעת על אנשים שקמים ונוסעים, עוברים לגור בעיר שעליה חלמו, נוסעים בעקבות האהבה, שיכולה להיות זוגית מקצועית או פטריוטית, בכל פעם שאני שומעת על אלה אני תוהה- אז למה אני לא יכולה? מה כובל אותי למקום שבו אני נמצאת?

אני תמיד עונה לעצמי שזה הכל כלכלי, אבל אני לא באמת יודעת אם זה נכון. אני לא יודעת אם במצב שבו הייתי יכולה להרשות לעצמי באמת לא הייתי מפחדת לארוז את הפקלאות ולעבור ככה בהחלטה של רגע לעיר אחרת, אני לא יודעת אם יכולתי לעזוב את כל מה שמוכר וידוע, לצאת באמת באמת מאיזור הנוחות הזה שקוראים לו מתחם הסלון-מקרר של אמא ואבא ולצאת לדרך חדשה.
אני יכולה לתרץ את זה גם בעובדה שבמשך כמה שנים לא הרגשתי צורך בכלל לקום ולעזוב את הבית, כי טכנית, רוב הזמן גרתי בחוץ.

עם כל התירוצים, ממצאי ספירת המלאי שלי מגלים שאני עדיין גרה עם ההורים בעיר שכל מה שיש לה להציע לי זה שוק ביום שישי ותחבורה ציבורית קלוקלת, עדיין לא מצאתי את מקומי המקצועי, עדיין לא סיימתי ללמוד כלום (למרות שהתחלתי די הרבה), עדיין כלואה באותו מקום שגורם לי להרגיש שאני לא יכולה לפרוץ. עדיין אומרת שמאמינה בחלומות אבל לא עושה באמת הכל כדי להגשים אותם.
זה גורם לי קצת לכעוס על עצמי. לכעוס על זה שאני לא באמת מאמינה בעצמי וביכולות שלי, אחרת כנראה שלא הייתי מפחדת לקבל עבודות שנראות לי שגדולות עליי. לכעוס על זה שלפעמים אני חושבת שאני הולכת עם הלב אבל אם אני אהיה כנה עם עצמי לרגע אני אבין שאני הולכת עם האופציה הקלה והבטוחה יותר, או במילים אחרות, הולכת עם הפחד. כועסת על עצמי שאין לי מספיק משמעת עצמית ושאני לא מקדמת את השאיפות שלי בזמני הפנוי.

אני כועסת על עצמי בעיקר בגלל שהעצמאות שלי, החירות הזאת שאני מייחלת לה, היא תלויה בי ורק בי, ואם אני מסתכלת לעצמי עמוק בעיניים ועונה לעצמי בכנות – אני יודעת שאני לא באמת עושה מספיק כדי להשיג אותה.
אז אני מחליטה בזאת, להתחיל לפעול לטובת העצמאות שלי. לקום ממצב הסתלבט הנפשי הזה ולהתחיל להחליט נכון, להשיג את מה שאני מרגישה שחסר לי.
להשיג את חירותי.

// אפרת בשרי