הנה חמישה דברים שכדאי לדעת על מזכרת בתיה:
1. הדבר הראשון ששואלים אותי כשאני אומרת שאני ממזכרת בתיה זה: "איפה זה?"
2. הדבר השני הוא: "את מכירה את נח משירת הסירנה?"
3.בשנות ה-90 צעירי מזכרת בתיה היו אחראים, מבלי ידיעתם, לעלייה במכירות של חברת אלפא רומיאו. כמעט כל מי שקיבל רישיון החליט שהוא חייב סוג של אלפא- 164, ספיידר, 145. גם אני רציתי אלפא אבל אף פעם לא קניתי אחת.
4. בשנות ה-80 וה-90 היו במזכרת שני ראשי מועצה שהתחלפו ביניהם ברוטציה: רפי אלול ורפי סויסה.
5. אלה הן גם השנים שמזכרת בתיה הייתה ידועה בזכות המימונות המפוארות שאירחו אותם שני ה"רפיים". מלצרתי באחת המימונות ושמעון פרס נתן לי נשיקה. ערוץ הילדים אפילו שידר ערב שלם במתחם שבין שני הבתים (כדי שאף אחד לא יפגע).
האמת היא שעירית לינור לא באמת הייתה במזכרת בתיה ונח לא באמת גר שם. השמועה אומרת שהיא חיפשה מקום שכוח אל כדי לקדם את הסיפור שלה ובמקרה הגיעה אלינו: מושבה קטנה, קרובה לרחובות, עם בית ספר אחד קטן, מרפאה אחת קטנה, 2 מכולות קטנות, כיכר קטנה ודשא גדול. אה… וגם טלפון אדום. כמו בלונדון.
צילום מסך: שירת הסירנה
היו לנו עמודי טווח במושבה, מוסדות של ממש ואישים חשובים ששייכים רק לנו: היה לנו את שושופ, חנות למתנות; את המכולת של הפרסי; את הדשא הגדול שבו עושים את כל האירועים; את מגדל המים; בית הכנסת הגדול שדרכו עוברים ביום כיפור; את אהוד ("תאיר לנו את השמיים"), את אלישע ואת נחום. כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שכל העולם מכיר אותם ושכל העולם מבקר שם.
כולם הכירו את כולם. כשזר היה מגיע למושבה ומבקש לדעת היכן נמצא רחוב מסוים, היו שואלים אותו לאיזה משפחה הוא הגיע. השכונות היו ממוספרות (וילות 1, וילות 2) ורק אחר-כך נתנו להן שמות.
בכל יום עצמאות היינו מקשטים את האופניים שלנו ודוהרים לגן יואב. שם, היו מחכים המבוגרים מהמועצה שקבעו למי יש את האופניים הכי מפוארים. אח"כ הייתה נשמעת שריקת הזינוק וכולם היו רוכבים יחד.
את אחרי הצהריים היינו מעבירים בנוער העובד. הבנות היו חולמות על המדריכים, הבנים היו חולמים עלינו. בערבים היינו יושבים בבית הנוער או ברחבת המתנ"ס ומחכים שמשהו מעניין יקרה. כשהיינו משתעממים, היינו תופסים טרמפ לכיכר וחוזרים מיד חזרה כדי שלא נפספס דבר. בקיץ דברים החלו להשתנות. הימים היו חמים והבריכה קרצה לנו בלילות. היינו מתגנבים דרך הפרצה בגדר ומתפללים שלא יתפסו אותנו.
שתיים מחברותי שמלוות אותי עד היום. בגיל 14 ובגיל 15
התחלתי את הפוסט בניפוץ המיתוסים על מזכרת בתיה ונסחפתי לנוסטלגיה. ככה אני זוכרת את המושבה שלי. החנות של שושופ כבר לא קיימת ובמקום מכולת, יש לנו סופר. ועדיין, כשאני מגיעה לשער של המושבה, כאילו העולם עוצר מלכת והכל חוזר לימים של שנות ה-80 וה-90. החברים הם אותם חברים, הריח הוא אותו ריח, המוסדות הישנים קמים לתחייה וכולם אומרים לי שלום.
// רוני שפי