פיליפינים מסיעים כסאות גלגלים שעליהם קשישים שרגליהם אינן יכולות לשאת אותם יותר, אחרים יושבים ומקשקשים בינם לבין עצמם. בתי קפה עמוסים לעייפה באימהות סלאש עקרות בית ששותות את הקפה שלהן ("רותח, על בסיס מים, בלי קצף, עם חלב 1%") באיטיות מוגזמת רק כדי להעביר את הזמן עד שיצטרכו לאסוף את הילד שלהן מהגן או בית הספר.
נשים מסוגננות ובעליהן שמשמשים כקולבים פוסעות על עקבים אימתניים במסדרונות הקניון הגדול ועמוס החנויות, שהוקם על שממה שבעבר הייתה ביתם של שועלים בכל יום בשנה מלבד ל"ג בעומר. תור ארוך שמשתרך עד פינת הרחוב של גברים רעבים לארוחת צהריים שכוללת "סלט-ביצה-יותר-חציל" במזנון של עובד. כל אלו הן רק חלק מהאסוציאציות שעשויות לעלות במוחכם כשמזכירים את שמה של העיר גבעתיים, ואכן האמת לא מאוד רחוקה משם.
את כל שנות ילדותי והתבגרותי העברתי בעיר גבעתיים וגם כאשר עזבתי את בית הוריי ועברתי לדירה משלי, עברתי לשכונה הגובלת בעיר ילדותי וחולקת איתה רחובות משותפים. מנגד, את רוב חיי העברתי בהכחשה שאני גרה בעיר הזו. כמתבגרת, חשבתי שזה קצת מביך לשייך את עצמי לעיר שיש עליה מיתוס כזה גדול כ"עיר הזקנה בישראל". כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה הייתי עונה בלי למצמץ "בתל אביב" או לפחות "ליד תל אביב". כי גבעתיים היא עיר ה"ליד" - זו העיר ליד תל-אביב, העיר שליד העבודה, העיר שבה אפשר (בדרך כלל) למצוא חנייה ליד הבית.
עם יום העצמאות המתקרב ועם השאיפות האחרונות שלי לעבור לתל-אביב (על אמת הפעם) עשיתי קצת חושבים עם עצמי בנוגע לאמיתותן של כל המיתוסים הנוגעים לעיר והגעתי לכמה מסקנות מעניינות.
הדיעה הרווחת ביותר הנוגעת לגבעתיים היא שמדובר בעיר של אוכלוסייה קשישה. הסטיגמה של העיר כעיר זקנה היא כל כך חזקה עד שיש כאלו שיגידו שמי שמוריד את ממוצע הגילאים בעיר הם מי שנוסעים יותר מידי על דרך השלום במקום לרדת לאיילון. בפועל, אין יותר מידי אמת בסטיגמה הזו. בגבעתיים יש כ60 גני ילדים, 9 בתי ספר יסודיים ו5 בתי ספר תיכוניים ולאחרונה המגורים בה הפכו להיות מבוקשים על ידי כל מי שרוצה ליהנות מהיתרונות של תל אביב אבל עם הנוחות של גבעתיים (בין היתר – חנייה צמודה מתחת לבית). לגבי גילה המבוגר העיר עצמה, אשר הוקמה בשנת 1922 אין על מה להתווכח, כאשר בין היתר היא חתומה על הישגים כעיר בעלת בריכת השחייה הציבורית הראשונה בישראל או כעיר שבה הוקם הקן הראשון של תנועת הנוער העובד והלומד.
אומרים גם שגבעתיים היא עיר משעממת, שהרי אם מדובר בעיר של זקנים – אין מה לצעירים לחפש בה. השנתיים האחרונות הוכיחו אחרת כשנפתחו בזה אחר זה ארבעה ברים ברחוב המרכזי של גבעתיים. אז נכון שלא מדובר בסצנת אלכוהול פרועה והשכנים יעדיפו שב12 וחצי כולם יסגרו את הבסטה וילכו לישון, אבל היי, גם בלונדון וברלין סוגרים את ברזי הבירה מוקדם.
גבעתיים זו עיר המיינסטרים. אף אחד לא עובר לגבעתיים כדי להגשים חלומות גדולים או להרוויח את המיליון הראשון. זו העיר שבה אתה רוצה לגדל את הילדים שלך ולישון צהריים בין שתיים לארבע בלי שאיזה שכן ינגן פינק פלויד בפול ווליום. זו העיר בה יש לך בית קפה קבוע שבו כל המלצרים יודעים בדיוק איך אתה אוהב את הסלט שלך. זו העיר שגדלתי בה וזו גם העיר שאני עוד בטח אחזור אליה, פעם, כשאהיה זקנה.
//שיר וורובל