גיבור בצללים

אדם מהלך בצל של עצמו.
הוא אינו בטוח איך הגיע לפה, לא יודע לאן הוא הולך.
מבטו במרחק ואינו ממוקד,
צעדיו מהוססים ומדודים.
ידיו תלויות לצידי גופו אך כאילו אינן קיימות.

מילותיו מבולבלות וממולמלות,
מחשבותיו מקוטעות ומעורפלות.
הוא אינו זוכר תחושתם של רגשות שאינם מהולים בכאב.
אך ליבו עודנו במקומו, מתרחב ומתכווץ, ושוב מתרחב.
האם די בזה שהוא ממשיך לפעום?

———————–

קיץ 2006. קצין צנחנים גיבור מוכן עם הצ'ימידן ליד הדלת עוד לפני שקיבל פקודה. בקושי עברו 36 שעות מפרוץ המלחמה – והוא כבר מתייצב. משאיר מאחור אישה, שתי בנות, בית שבנה בשתי ידיו ובמלוא ליבו כל חייו. לוקח איתו את הערכים, אלה שגורמים לו להתנדב לעשרות ימי מילואים בשנה, ואת הכומתה האדומה.

מתוך וויקיפדיה

מלחמת לבנון השניה. מעבר גבול. תופת. גופות מרוטות, מדממות. רעות אין קץ. אפורה, עקשנית ושותקת.

שלושים ימים עוברים, המלחמה נגמרת בצליל צורם. קצין צנחנים גיבור, פוסע לתוך הבית שהשאיר מאחור. הכומתה מאובקת, וצבען האדום של הנעליים נחבא. את הצ'ימידאן הוא מניח על הרצפה. אבל דבר אחד לא חזר איתו מהתופת – נפשו הטהורה.

הצנחן הזה הוא אבא שלי, שמעולם לא באמת חזר מהמלחמה. זו הייתה מלחמה נוראה, ארורה, שלא הותירה לנפשו ברירה אלא לדמם עד כלות עצמה.

המלחמה הותירה את אבא שלי עם פוסט-טראומה קשה. כל כך קשה, שהדרך היחידה של המוח שלו לשרוד הייתה, ועודנה, למחוק חלקים מעצמו, חתיכה אחר חתיכה. הוא בן 55 היום, וחולה בניוון מוחי מתקדם, שהוא לא יותר, או לא פחות, ממנגנון הגנה אכזר של נפשו מכל זוועות המלחמה.

————————————-

ערב יום הזיכרון 2013. הגיבור שלי מביט בעיניים רטובות על להבת נר הזיכרון, ממלמל מילים שפעם עוד הצליח לומר, "הנר הזה הוא בשבילם. כולם הלכו לי…". הם, כל כך הרבה מחבריו לנשק, חבריו לנפש, שאבדו לו, מול עיניו, בצורה כמעט בלתי ניתנת לתפיסה.
ואני, מחבקת אותו ביד רועדת ובלב שלעולם לא יחלים מהרסיסים שהתנפצו בו כשהגיבור שלי הלך, מדליקה את הנר הזה גם בשבילו. בשביל הגיבור, שלפני הכל היה האבא הכי מדהים בעולם, שלעולם כבר לא ישוב. אני מדליקה את הנר בשבילו, כי לפני שבע שנים ושמונה חודשים, גם אני הצטרפתי למשפחת השכול.

וכמו אבא שלי יש עוד כל כך הרבה אחרים, יקרים, שחיים-לא-חיים עם נפש פצועה, מותשת, מתכלה.

אני קוראת להם אנשי הצללים. הם אנשים שברגליים עייפות ועיניים רצוצות חזרו מהמלחמה, אבל הנשמה שלהם אבדה בתוך התופת. ומאז, הם מהלכים בינינו, כצללים של עצמם. לפעמים הם יראו לנו רגילים, כמוני וכמוך, כי איכשהו הגוף הצליח להסתיר היטב את גסיסתה של הנפש. ולפעמים הם יראו לנו מנותקים, לא ברורים. לא נבין לאן הם בורחים, למה הם כועסים, את מה או את מי הם כל הזמן מחפשים.

אז כשאתם עומדים בצפירה, וזוכרים את המתים, הנאהבים, הגיבורים של כולנו שנפלו כדי שנוכל לעמוד פה, בבטחה, לזכרם – הלוואי שתזכרו גם את אנשי הצללים. היקרים והנאהבים, שהקריבו את נפשם כדי לצוות לנו את החיים. תזכרו את החלומות שאינם מסוגלים יותר לחלום, את זקיק התקווה שאבד מעיניהם, את השכול שמלווה כל נשימה שלהם. תזכרו ביום הזה את מה שהם, בעל כורחם, זוכרים 365 ימים בשנה. הלוואי שתזכרו גם את אלה שדווקא בחוזרם אלינו מזכירים לנו כמה שבריריים ומתעתעים החיים.

ואם אתם נתקלים בהם, באחד מאנשי הצללים, אל תפחדו, להיפך, תתקרבו. תדעו שהם לא צריכים הרבה. רק מגע יד חמה ואוהבת, חיבוק אמיץ. תנו להם מעט מהנפש שלכם, כדי שיוכלו להרגיש, גם אם לרגע, שוב בחיים.

———————————–

ערב יום הזיכרון 2014. תם הטקס והקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה. קצין צנחנים גיבור, שגופו כבר מתקשה להחזיק אותו, נעמד על שתי רגליים רועדות מול מסך הטלוויזיה. כבר למעלה משנה שאינו מצליח לדבר, ולאורך הבית הראשון הוא מתאמץ כל כך, מנסה לבטא את המילים. פתאום קולו זועק "עוד לא אבדה תקוותינו", ונשבר אל תוך הדמעות.

אבא, תודה שלימדת אותי איך נראים גיבורים אמיתיים. לנצח תישאר הגיבור שלי.

//הדס מדברי