יום הזיכרון הזה שונה מקודמיו. לראשונה נוסף לו חייל שלחם כל חייו בצבא החירות. לעיתים ניצח, לרוב הובס, והיום נקבר. אסי דיין פתח את החשבון עם משה דיין, בסרט הפולחן 'גבעת חלפון אינה עונה' כשמתח ביקורת קומית על המורשת של אביו; הוא המשיך דרך הצגת הצבא הישראלי הכובש והאלים בסרטיו הבוגרים יותר דוגמת 'החיים על פי אגפא'; ונראה כי החשבון בין השניים נותר פתוח עד לרגע פטירתו, עת קבורתו באותו היום בו מצדיעה מדינת ישראל ומרכינה את ראשה לזכר כלל חלליה שנפלו במערכות השונות.
באופן סימבולי ניתן לחשוב שעם נשימתו האחרונה דאג אסי להכניס לאביו את המכה הניצחת, בדיאלוג הנוקב שהתנהל בין השניים בתוך ראשו הקודח. כאילו חרט על דפי ההיסטוריה, הנה אבא, גם אני כמו אחי לנשק שגמרו בארון אונצח בבוקר של אותו ערב אבל לאומי. רק שלהבדיל ממכונת הירייה הנשק העיקרי שליווה את אסי לאורך חייו היה מכונת הכתיבה.
מתוך עמוד הפייסבוק החיים כשמועה
ניתן להבחין שמאחורי אותם מאבקי כוח בין אב לבנו, משתקפת מבעד ליום זה משמעות עמוקה יותר שנמתחת בין שני גיבורי תרבות סותרים. באוטוביוגרפיה שלו ציין אסי שבשלב מסוים בחייו הבין עד כמה הוא ואביו דומים, בכך ששניהם עשו קריירה מהעיסוק במוות – האחד צבאית והשני קולנועית. למוות עבור אסי הייתה משמעות מורכבת בתור יוצר אקזיסטנציאליסט מובהק. עיסוקו האובססיבי במוות בהקשר של היעדר המשמעות של הקיום האנושי ובריקנות המייסרת שנלוותה לכך הפכה אותו עצמו לקורבן של הריק הקיומי, אותו היטיב לתאר ביצירותיו. לעיתים היה נדמה כאילו גילם בחייו את הדמות המיוסרת במחזה פרי דמיונו של המחזאי הקודר סמואל בקט, שראה בהתאבדות כאופציה לגיטימית לפתור את הסבל והייסורים השלובים בחיים באופן מובנה.
על פי האקזיסטנציאליזם קיום האדם קודם למהותו, ולפיכך הוא יכול להתקיים ללא תכלית ומשמעות (בניגוד לתפיסות דתיות שטוענות כי תכליתו של אדם קודמת לקיומו, ועל כן לכל אדם באשר הוא יש תכלית). האדם 'מוטל' אל תוך החיים ובכך 'נגזר עליו לחיות' מבלי שכלל בחר בכך, והוא עתיד 'להיפרד' מעולם זה בצורה אלימה, במוות, מבלי שבכלל הבין על מה היה כל זה. בכדי להשיג משמעות לחייו על האדם לעמול קשה. עליו לנתק עצמו מכבלי השעבוד ולהוציא עצמו לחופשי – לאותנטי. זו דרך הגאולה שמציעה הפילוסופיה והפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית לאדם המבקש לצאת ממעגל הסבל המובנה והבלתי נמנע.
מתוך עמוד הפייסבוק החיים כשמועה
לאורך כל חייו של אסי דיין נראה היה כי מתנהלת ברוחו מלחמת כוחות בין שני הזרמים הבולטים של האקזיסטנציאליזם. הזרם הרואה בקיום האדם עובדה מייאשת, לעומת זה הרואה בכך פלא של ממש. בתקופות הפלא בחייו הצליח אסי לגבור על היעדר המשמעות הקיומית על ידי משמעות פנימית שיצק בעצמו לתוך חייו, וקישט עמה את היכל התרבות הישראלית. אך תהום הריקנות הקיומית הייתה כה עמוקה אצלו שעל אף יצירותיו המופתיות והגיגיו השנונים לא הצליח למלא אותה ולאפשר לעצמו רגעים ארוכים "מדי" של נחת.
עם מותו נתפס אסי כיוצר שהזדהה בעיקר עם הזרם האקזיסטנציאליסטי הפסימי, יחד עם זאת נראה כי בתאריך פטירתו הוא לא חסך מהחברה הישראלית המתפוררת מסר אחרון ומעורר תקווה מהזרם השני. בכל פעם שנציין את מותם של חללי מערכות ישראל תהיה שם, בחלקה נפרדת בהכרתנו, גם אזכרתו הצנועה של אסי דיין, שתזכיר לחלקנו כי אל לנו להמשיך ולחזור על המשפט – במותם ציוו לנו את החיים – מדי שנה מבלי שניצק לתוכו משמעות אמיתית. המשמעות תתקבל אם ורק אם ב- 364 הימים הנותרים בשנה נזכור לשלב במערכת קבלת ההחלטות שלנו את החשיבות של כל אותם החיילים שהקריבו את חייהם למעננו. אותם החיילים שהשאירו אחריהם משפחות מרוסקות שהקלות הבלתי נסבלת של הקיום תלשה מהם באחת את יקיריהם ולא תשיבם עוד לעולם.
מתוך עמוד הפייסבוק החיים כשמועה
הם בחייהם ציוו לנו את החיים, ועל כן עלינו בחיינו להצדיק את מותם, ולהקדיש את עצמנו לעיצוב חברה בה כל אדם פועל על פי צו מוסרי ואחריות הדדית, מתוך משמעות אמיתית שהוא יוצק בחייו ובחייהם של סובביו. אחרת כל תחושות הצער, ההזדהות והכאב, העטופים בטקסים המושקעים ובאתוס שנלווה ליום הזה לעולם לא יצליחו למלא את התהום הקיומית שפעורה בלב האנושות.
//דני ענבר