ערב יום הזכרון השנה היה לי שונה, תמיד זה עצוב, תמיד זה קשה, אבל הפעם זה התגלגל אחרת.
הכל התחיל לפני כמה שבועות, מירי, האחראית על הפקת הטקס של יום הזכרון במושב, שעושה את זה ביד רמה כבר שנים, פנתה אלי בבקשה, "איתי, יש לי בקשה אלייך, אני ואלי (בעלה) לא נהיה בארץ השנה בטקס יום הזכרון, ואני זוכרת שכשהייתי צעיר, עזרת לי לעשות תפאורה פעם, אולי תירתם לנושא השנה?"
באופן כללי קשה לסרב למירי אבל בשום מקרה לא יכולתי לסרב ליום הזכרון, בקיצור, עשינו שתי פגישות התנעה שרל'ה (לשעבר מנהלת בית הספר היסודי שלי) ובתה ליאת שמנהלות את הטקס והחזרות, ואף לוקחות בו חלק פעיל (שרל'ה מנחה וליאת שרה), ומתחילים להתכתב במיילים וסמסים לקראת הטקס.
אתמול בערב, יום לפני הטקס, נחתתי עייף ומלא חוויות אחרי נהיגה של שלוש וחצי שעות זריזות מאשראם במדבר, חזרתי הביתה מסדנת "לכתוב פרא" של גבי ניצן. חוויה אדירה שאכתוב עליה בהמשך. היום בבוקר קמתי מוקדם, סוף סוף ראיתי קצת את מיטל ואת הפרא הקטן שגדל בלי הכרה בשלושת הימים שלא הייתי.
וקצת אחרי התיישבתי על המחשב, כדי להכין את המצגת שתלווה את הטקס בערב, עיצבתי את ה"יזכור", בחרתי את תמונות הנופלים של המושב וסדרתי לפי סדר נפילתם, הוספתי שם ותאריך, את מילות השיר האחרון שהציבור מוזמן לשיר עם הזמרות שעל הבמה, ועוד יזכור אחר, עם תמונות דם המכבים.
הלכתי לדשא שלפני המזכירות, מצד אחד קיר הנופלים והאנדרטה, מצד שני הכניסה לבית הכנסת, כמה דקות לאחר מכן הצטרף אלי בנה האמצעי של מירי ולאחר מכן בהדרגה במהלך היום גם שני האחים הנוספים (הם עוזרים לאמא שלהם כל שנה בהקמה, ובזמן שההורים בחו"ל, המשיכו במסורת והצטרפו אלי לעבודה, כח שהתגלה כצוות מנוסה ומיומן שלא בוחל באמצעים ועושה הכל).
הקמנו את האירוע במהלך כל היום, דגלים, תאורה, תמונות נופלים, אבוקות, להביא פרחים, לסדר פרחים, נרות נשמה, הגברה, פרחים לתמונות הנופלים, מקרנים מצגת, סידור מחצלות, כסאות, גב במה, ספקים, כבלים, מפצלים, ושמש, ותמונות הנופלים סביבי ואני נע בתוכם כל היום, רואה את הפנים מקרוב, מסתכל בעיניים, מי תמים, מי שובב, מי גאה, מי עייף, מי אבא ובניהם לצערי אצלנו בכפר הרבה ילדים.
כובע על הראש, משקפי שמש נוטפות זיעה מבפנים, הפסקה של עשרים דקות, חזרה לסידורים וארגונים, וגימורים והשלמות וכבר שבע ועשרים בערב, ריצה הביתה, ורגע קסום של מקלחת עם הילד בידיים (מקלח כבר שניים במכה), לא אכלתי כלום מאז צהריים ומיטל האהובה עוד דוחפת לי ליד סנדביץ' שנייה לפני שאני יוצא בעשרה לשמונה לטקס.
הרחבה מלאה אנשים, אני עובר קודם על הדברים הטכניים, תאורות, הגברה, מקרן, הכל עובד, המקום נראה מכובד ואינטימי, מקצועית אני מסמן לי וי קטן בראש ואז אני מסתכל מסביבי ורואה משפחות, ילדים, זקנים ומשפחות שכולות שכואבות בשקט.
צפירה, עמדתי, לא מרכין ראש, מסתכל עליהם והם מסתכלים עלי והטקס החל, לכל האורך אני מתענה בגעגוע לכל האנשים האלה שלא הכרתי כי נהרגו לפני שנולדתי או כשהייתי ממש קטן, וגם לאחד שכן הכרתי.
עדיין יום הזכרון ואני זוכר אותם טוב יותר היום וזה נוגע בי.
ואלו שמות הנופלים של המושב:
משה סוקול
זאב לב
יענקלה ארבל
אורי סגל
איציק מן
פיני רון
שרוליק גוטליב
אבי בהרב
אלכס פורת
עופר ברמן
אבי שמר
קובי נעים
אמיר צימרמן (שאמנם לא היה חבר קרוב, אבל היה שכבה מעלי בכפר, והשתוללנו באותם חבורות, ונפצענו יחד בברכים, ועשינו הרבה כיף ובלאגן במושב).
יהיה זכרם ברוך.
//איתי בוצ'ן