היה לי קל להישאב אל המצב הזה, חוסר התחושה הממכר לפני השינה. קיוויתי שההינתקות מהגוף רגע לפני שנרדמים תביא לי מוזה משוגעת, או את הרעיון הבא שישנה את כל חיי. דקות אחדות לפני שנרדמתי שיניתי את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק. זה היה נראה לי הדבר הכי חשוב בעולם לעשות ועם זאת הדבר הכי טיפשי.
הבטתי כמה דקות בתמונת הקאבר החדשה שלי. הציטוט בתמונה כמובן, היה מ"גירלז". "מרוצה?" שאלתי את עצמי. "ממש מהלך משנה חיים עשיתי כאן". סגרתי את המסך. כל המחשבות על הסדרה "גירלז" מורידות ומעלות לי את המוטיבציה לכתוב באותו הזמן. זו סדרה כל כך גאונית ואני כל כך מקנאה בלינה דנהאם (כותבת הסדרה) שהייתה מספיק גאונה בשביל לכתוב אותה, שלפעמים אני תוהה, האם אני אצליח להביא משהו שיהיה כל כך משמעותי וטוב עם הכתיבה שלי?
לינה דנהאם, האישה והאגדה. (GIRLS)
כבר לא הייתי עייפה. החלטתי שזה זמן טוב לארוחת ערב. או לילה. או, מה השעה לעזאזל?
עצרתי את המיקרו שבע שניות לפני הסיום והוצאתי ממנו הר פסטה בקערה קטנה מדי. זו הייתה הגרסה שלי לרוטב הסודי שאני תמיד מכינה כשאין רוטב מוכן לפסטה או בקיצור, "חמאה ופרמז'ן במיקרו". גורמה. הוצאתי את הקערה המהבילה מהמיקרו והנחתי אותה במהירות על השולחן. היא הסתכלה עליי וסיננה "שמנה", ואני רציתי לצעוק עליה ש"היא רק צלחת מטומטמת ושמותר לי לאכול מה שבא לי מתי שבא לי!". לא צעקתי, כי היא צלחת וזה די מוזר. חוץ מזה שבתוך תוכי ידעתי שאם אני אסיים את הצלחת תוך פחות מחמש דקות זה אפילו לא נחשב קלורית, או משהו כזה. חוקים ידועים, דה.
בלעתי את הפסטה. השינה הייתה סוג של התחמקות, לא הכחשתי את זה. שבוע עבר מאז ששוחררתי מבית החולים וידעתי שכל עוד אני נמצאת באזור הבטוח של המיטה שלי שום דבר לא יכול לפגוע בי. לא מחלה פתאומית שגורמת לאיבוד הראייה שלי. לא לחץ מהעבודה. לא כלום. כל היום חיכיתי לרגע הזה שאוכל לחזור למיטה, אפילו עוד מאתמול בלילה.
כשסוף סוף ישבתי במיטה שלי, אחרי היום הארוך והמתיש הזה בתחתונים האהובות עליי מויקטוריה ובטי שירט הורודה עם הכיס שיש לה "הכי הרבה ריח של בית כרגע" נתתי לכל הרעיונות שבי לשחק מכוניות מתנגשות. גלגלתי את המילה הכי מאתגרת כרגע בלקסיקון שלי על הלשון. "דיכי". אני לא מדוכאת. אלו מילים גדולות מדי בשבילי. שנית, אף אחד גם לא אבחן את זה בשבילי, ואין מקום למילה כזאת שלילית במוח שלי שגם ככה מלא ביותר מדי זבל. חשבתי על הפעם הראשונה שאבא שלי הביא לי את התרופות לעיניים ואמר בחצי לחישה – "זה עושה קצת דיכי". כבר אז הסתקרנתי מהדיכי הזה, מהסיבה הפשוטה שעד יום שבת שעבר הייתי בטוחה במיליון אחוז שאני הבחורה הכי מאושרת בעולם.
אבל בהמשך ישיר למחלה הייתי קצת בדיכי, סו קולד, והוא לא חברי מי יודע מה. העולם הגדול עוד קצת גדול עליי, אני לא מרגישה מוכנה ללילות סוערים בתל אביב ועדיין פחות או יותר בא לי לישון חצי יום ובחציו השני לאכול את כל תפריט המשלוחים של הבראסרי. או מה שיש בבית במקרר לצורך העניין. לעומת הרצונות הברורים שלי, השגרה דורשת אחרת. אבל עם כל הכבוד לשגרה, מה אני רוצה?
רגע לפני שנרדמתי חשבתי בקול הרציני שלי – "אז מה את רוצה עומר?" והתשובה הראשונה שיצאה לי באוטומט זה "להיות מאושרת". קימטתי את הפנים בגועל. זו תשובה נדושה, אפילו אם אני מאמינה בה. הקטע הוא שאני באמת מרגישה שאיבדתי בשבוע הזה חלק מה"אושר" שהיה זמין לי בכיסים עשרים וארבע ושבע. כאן נכנסה לתמונה תכנית "#100happydays" שבתקווה תחזיר אותי למסלול המחייך צ'יק צ'ק.
מאה ימים של אושר מתחילים ע…כשיו.
אז שאלתי את עצמי בפעם האחרונה להערב, "מה אני לעזאזל באמת רוצה?" וכאילו פתאום ידעתי את התשובה. אני רוצה לעשות משהו גדול עם הכתיבה שלי, אני רוצה לכתוב ספר!!!
אה, וגם משהו לקינוח. תודה.
//עומר טסל