אומרים שרושם ראשוני הוא הדבר החשוב ביותר כשאנחנו פוגשים אדם לראשונה. במקרים אחרים אפשר להגיד שרושם ראשוני לא מטעה לעולם. שני קווי המחשבה האלו יכולים להיות נכונים בדיוק כשהם יכולים להיות מטופשים להחריד. רושם הוא דבר חשוב ובלתי נמנע, ויחד עם זאת מטופש מאין כמותו. לעשות רושם. להשאיר רושם. להרשים.
שבת בבוקר וארוחת הבוקר המסורתית במרפסת ביתי. כל מי שיצא לו לארח יותר מפעם או פעמיים במהלך חייו יודע שאירוח דורש היערכות. קפיצה קטנה לסופרמרקט עשרים-וארבע-שבע הקרוב לביתי מאפשר לי לבחור בין שלל ירקות ופירות, מגוון אינסופי של גבינות וכל טוב, לחמים מכל קצוות תבל ושפע אינסופי של ביצים, גדולות, קטנות, אורגניות או חופשיות. אני מתהלך בין המדפים ומדמיין את הסלט המפואר שבו אפנק את חבריי, עם הצלפים ועגבניות-השרי בשלושה צבעים, בצלצלי השאלוט והקרוטונים הצבעוניים והמעוצבים שנוצרו בידיים חשופות על ידי פועלים קשי יום בכוכב לכת כלשהו.
במהלך שיטוטיי בין מדפי הסופרמרקט המעופש נזכרתי בחתונה בה הייתי לפני מספר ימים באחד מקיבוצי צפון השרון בואכה הכרמל. מכיוון שמשפחתו של אחד מבני הזוג מתגוררת בקיבוץ, החתונה נערכה על הדשא שמחוץ לחדר האוכל. לא בגן אירועים, או חס וחלילה באולם חתונות מיוזע וחסר מעוף. כמו פעם. בר משקאות פשוט קידם את פניהם של האורחים, ומעט מלצרים הסתובבו על המדשאה רחבת הידיים בין החוגגים, נושאים מנות קטנות וטעימות על מגשים שנראו מעט זרים באווירה הפשוטה. שמלת הכלה וחליפת החתן היו פשוטים ומכובדים, הולמים את האירוע המיוחד. גם החופה היתה צנועה ומרגשת, ובה החליפו טבעות בטקס אזרחי למהדרין, כזה שאין לי ספק שלא נרשם בשום מוסד ארצישראלי מצוי. לאחר הטקס הקצר בו הורעפה אהבה חסרת תקדים מצד האורחים על בני הזוג – הונחה הקהל להתכבד במיטב המאכלים שהוכנו מבעוד מועד ולהתיישב בשולחנות. סידור שולחנות? אין צורך בזה בכלל. תסתדרו. וכמובן שכל הקהל הסתדר ללא שום בעיה או טרוניה.
בתום האירוע בסדר מופתי הועמסו השולחנות, הכסאות ושאר הציוד על גבי עגלה רתומה לטרקטור ונעלמו בחשיכה הקיבוצית, השאירו את אחרוני החוגגים מול מדשאה אינסופית, מוקפת בעצים גבוהים ועתיקים, פרחים ושיחים. בין רגע כמו בלחיצת כפתור הפך הקיבוץ מכרכרה מפוארת לדלעת, רק שהדלעת הזו התגלתה כחיים שלמים ומפוארים מאין כמותם, פאר שבלט מתוך הפשטות, סוד החיים הפשוטים. לא יכולתי שלא לתהות – עד כמה כולנו לוקים במחלה חשוכת המרפא הזו בה אנחנו מונחים על ידי תכתיבים חברתיים מפגרים מאין כמותם לעשות רושם אחד על השני. בשפע. בעושר. באושר מזוייף.
האושר האמיתי נמצא דווקא במקומות הקטנים, הפשוטים, באהבה. דווקא קלישאות בסגנון ארץ ישראל הישנה שקידשו את הפשטות והכנות הכילו את הכבוד ההדדי אחד לשני, את החום האנושי וההערכה, היכולת לשמוח בשמחתו של האחר. הקיבוצים לא עברו עדיין לעולם שכולו טוב, אבל הם בהחלט נמצאים בעולם משל עצמם, וכולו טוב, לפחות לנגד עיניים מערביות. או תל אביביות. ציניקניות זה בטוח.
התעוררתי מהחלומות בהקיץ מול המדפים ה-בואו נאמר זאת בעדינות- מגעילים האלו, עם הירקות העלובים שמתחפשים לשפע ועושר, והנסיונות חסרי הרחמים של שלל בעלי שררה להכתיב לכולנו את העושר הנכון שיתורגם לאושר שאין עליו אחריות. בחרתי לי חסה גדולה ונאה שניכר שנקטפה ממש זה עתה, עגבניות אדומות ומפתות שנמצאו במקרה בין שלל הפריטים הכעורים, פטרוזיליה, בצל גדול ושני לימונים מלאי מיץ טבעי ומרענן. בכמה הינפי יד וסכין קצצתי את כולם, ובסיועם של שמן זית, לימון ופלפל ייצרתי את הסלט הפשוט והמרענן שלי. ארבעה מזלגות פעלו בקדחתנות ורוקנו את הקערה עד תום, זוללים כל פיסה של תום ופשטות, ומחייכים בכיסופים אל חיים פשוטים יותר, ימים של חקלאות, אושר וחלומות אחרים.
// יובל אורן