הוא שאל אותי מה היה הרגע שידעתי. "איזה רגע? ידעתי מה?" שאלתי והמוח שלי כבר התחיל לעבוד…
"מתי ידעת שזהו.. שזה אהבה?"
ודווקא אני עם הזיכרון המטורף. דווקא אני עם הניצחון התמידי של הלב על המוח. דווקא אני נשארתי שקטה ולא ידעתי מה לענות.
ומה הייתי עונה? "לא יודעת. פחדתי שתלך אז עשיתי מהלך שהפחיד אותי אפילו יותר". או "אז כשלבשת את החולצה האפורה והסתכלת עליי". או שאני לא יודעת. אין לי מושג. אני לא זוכרת מה היה הרגע. אני. לא זוכרת.
ומה זה בעצם הרגע הזה שתמיד מדברים עליו? שכותבים עליו שירים וסיפורים וסרטים? זה קיים בכלל? לדברים רעים תמיד יש רגע. זה הטלפון שצלצל, או המכונית שסטתה מהנתיב, או הרעש שהיה לפני. אז איך זה שאת הטוב קשה לדייק? איך אני לא מסוגלת לזכור את הרגע?
"את השקט שלי", הוא אמר לי פעם.
"אני? שקט? נראה לי שהתבלבלת", מיד קפצתי להגן עליו ולכעוס על עצמי שאני לא מפסיקה לעשות רעש. "אני עושה מלא רעש!!!"
"כן. אבל את השקט שלי. הרעש שלך זה השקט שלי".
אולי זה היה הרגע?
ואולי אין דבר כזה בכלל. 'הרגע'. אולי אין רגע אחד. אולי זה לא משהו שאפשר לתפוס בפריים אחד כתמונה. אולי זה צירוף של הרבה הרבה רגעים, ומבטים, וחיוכים…שמרכיבים את הדבר הזה.
הוא שאל אותי מה היה הרגע שידעתי.
"אני לא בדיוק יודעת", עניתי "ושלך?"
הוא ליטף את החתולה שלנו, לקח שאכטה מהסיגריה ואמר "לא יודע. לא בטוח שהיה רגע אחד ש…"
הסתכלתי עליו. חרטתי בזיכרון את תווי הפנים שלו. את הידיים על החתולה, את השפתיים עם הסיגריה.
הוא נגע לי באף בדיוק בנקודה שגורמת לי להתגלגל מצחוק. ואז הבנתי. לא צריך רגע.
לא צריך תאריך ויומן ושעה. לא צריך לתת לזה שם או מספר או עונה בשנה.
וזה הרגע. הרגע הזה שידענו בלי לדעת. שהרגשנו בלי לחשוב. זה הרגע.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לבנות איש שלג.
הוא חיבק אותי חזק חזק חזק ולא הפסיק לצחוק.
//עדי פאר