היסטוריה, אל תחזרי

התשלום למשלחת לפולין כבר נכתב על הצ'ק, אבל אני לא יצאתי אליה כי נכשלתי במבחן במתמטיקה. אז המחנכת שלי הסבירה לי שלא מגיע לי פרס ואני אשאר בכיתה בזמן שחבריי יעברו בין מחנות השמדה, ואעשה שיעורי תגבור. כל אחד והשואה שלו. אבל המסר היה ברור: מתמטיקה חשובה לך יותר בחיים משיעור היסטוריה קצת יותר מוחשי.

כן, מסתבר שלטוס לפולין זה פרס שהתאים אז רק לתלמידים מצטיינים. ועם המסרים האלו הבנתי שאין לי מה להתבאס, בסכום הזה אני אטוס בקיץ ליעד הרבה יותר אטרקטיבי מפולין, כי זאת לא משלחת – זה טיול שנתי בחו"ל. ואז הם חזרו, מגובשים יותר, מחזיקים את דגל ישראל, מלאים בסיפורי פאתוס. טוב למות בעד ארצנו. קרבי זה הכי אחי. קינאתי בסיפורים שלהם, מסתבר שהיה איזה ערב סטרפטיז במלון ומשחק אמת או חובה שיצא משליטה. את הטוב למות בעד ארצנו רובם שכחו עד התאריך של הצו גיוס, כי אם להסתכל על השכבה שלי בזמן השירות הצבאי שלה – רובנו נפגשנו כל בוקר בתחנה המרכזית בדרך לעוד יום בבסיס הפתוח.

צילום: @liatorian

בימים האחרונים עולה שוב ההצעה של שר החינוך שי פירון ללימודים על השואה כבר מהגן. על התוכן פחות מדברים, הכמות זה מה שחשוב. הרעיון הזה מזעזע אותי. במידה והתכנית הזאת תצא לפועל כשלי יהיו ילדים, אני אדע לשמור את ימי החופש שלי כדי לשבת איתם בבית בזמן שהגננת תהפוך את חבריהם לנירוטיים, נרדפים, חשופים עם הנפש העדינה שלהם לאירוע המזעזע ביותר שידענו כעם, שידענו כאנושות. ולמרות שחשוב לי שהם ילמדו על זה, לא רק כיהודים אלא כבני אדם, חשוב לי יותר שהם יבינו את המסר שעומד מאחורי זה. למה זה בכלל התחיל. איך זה קרה. אבל כשאני מסתכלת מסביבי, על בני גילי, על הקטנים והגדולים ממני, אני מבינה כל פעם מחדש – לא למדנו כלום, למרות כל השנים האלו במערכת החינוך. אנחנו עצובים בשביל אלו שנרצחו, אנחנו מגלים אמפתיה כלפי אלו ששרדו וצועקים, בעיקר בסטטוסים, על איך אין לניצולי שואה כסף לתרופות. ובאותה נשימה אנחנו שונאים אחד את השני, שונאים את ההתנהגות הברברית המזרחית או את ההתנהגות האליטיסטית האשכנזית, שונאים את העם שיושב לצידנו, את הזרים שמסתובבים בנינו, שונאים את כל מי שחלילה יגיד משהו שאנחנו לא מסכימים איתו.

ביום השואה נתקלתי בתגובה לפוסט שקרא להפסיק להשתמש במילים כמו "נאצי" או "שואה" סתם ככה על מישהו שאנחנו שונאים או על משהו שקשה לנו. הרעיון מאחורי הפוסט היה להפסיק את הזילות של השימוש במילים האלו. אותו מגיב לפוסט הזה השווה בין היחס שמדינת ישראל נותנת לזרים וערבים ליחס שהיהודים קיבלו בשואה. על פניו ההשוואה הזאת מטרידה בעיניי, כי למרות שעל פי השקפתי היחס לזרים במדינה רחוק מלהיות אידאלי, ההשוואה לרצח עם היא נוראית. אבל פוליטיקה בצד, כי מה שהטריד אותי יותר היו קריאות הנאצה (ראיתם מה עשיתי כאן?), הגידופים והקריאה לשלילת אזרחות או עונש מאסר לאותו בחור שבחר להתבטא בשונה ממה שהם חושבים. "גם את חופש הביטוי צריך להגביל" קראו המגיבים. ניסיונות השכנוע שלי שדמוקרטיה שווה גם אם היא מכילה את התגובות האלו, עלו בתוהו. מקרה אחר שקרה לא מזמן בו מתו ארבע ילדות פלשתיניות אחרי שהושארו ברכב על ידי הוריהם, גררו תגובות של חגיגה וניצחון על מותם. כל תגובה כזאת היתה בפנים חשופות ובשם מלא, מבלי להסתתר ומבלי להתבייש. איזה כיף, מתו ילדות קטנות. הן לא יהודיות, אז זה בסדר.

מתוק עמוד הפייסבוק "גזענים שמדכאים אותי"

אז אני קוראת לשר שי פירון, אל תלמד אותנו כבר מגיל שלוש על הזוועות שהתרחשו בתאי הגזים והמשרפות, אל תראה לילדים רכים סרטים או הצגות שיצלקו אותם ולא יתנו להם להירדם בלי אור – למד אותם על סבלנות, על קבלת האחר, על חמלה. תוציא מכאן דורות של אנשים לא גזענים, זה האתגר שלך. את השואה לא נשכח, לא יתנו לנו לשכוח ובטח שגם לא נרצה. על השואה נעשה בגרויות, נצא למשלחות, נבקר בתרבות יום א' ביד ושם. אנחנו פוגשים אותה במכולת כשאנחנו רואים את הזקנה עם המספר על היד סוחבת עגלה אבל גם באירופה כשאנחנו מחפשים נופש זול בברלין. היא בכל מקום. אבל למה היא התחילה, איך זה קרה, איך זה לא יקרה שוב – למד אותנו את זה. זה יהיה הניצחון שלנו על השואה.

//הדס גוילי