(לאחותי היפה, לש' ולכם)
ביום האחרון ירדתי לסופר מתחת לבית וקניתי סקייטבורד, סוג של חלום קטן. יש לי נטייה לחלום חלומות קטנים שאף פעם לא מתגשמים. קניתי סקייטבורד, וזה אחרי שהחזקתי תינוקת בידיים במשך שבועיים. אחרי מחשבות על ילדים, משפחה, טוב ורע. אפשר לומר שאני ברגרסיה, או שהרגליים שלי לא על הקרקע, תרתי משמע. המטוס נוחת ואני עומדת אחרי שלוש שעות. מנסה להתייצב, למרות הכאבים באוזניים, למרות שלא נראה לי מתאים לעמוד על האדמה הזאת פתאום, שעסוקה בלמשוך אותי מטה.
אני לומדת להתייצב על ארבע גלגלים. להחליק את הרגל על המדרכה בתנועה קלילה ולהחזיר אל הקרש. לעמוד ישר, לא לפחד מהמהירות, לא לפחד ליפול, להיכשל. מישהו חכם אמר לי אתמול שכישלונות הם אלה שמעצבים אותנו, שיש בהם אומץ שאף אחד לא רואה. הוא קם בבוקר ומעצב חלומות של אנשים בידיים, ואני רוצה שיעצבו את החלומות הקטנים שלי מיהלומים, כך הם לא יתבלו, ולא אוכל להתעלם מהנצנוץ שלהם בשמש. לפעמים אנו נוטים לשכוח את החלומות, והופכים את הכישלונות, הצלקות והשריטות לנוצצים, זה חלק חשוב מהדרך, אבל לא המטרה. כמה פעמים עמדתם מול דף חלק וממש רציתם לעשות ממנו משהו מלהיב? לקפל, לכתוב, ליצור ממנו משהו, שיספר את הסיפור שלכם בדרך הטובה ביותר – כך גם העור שלכם, הנפש. אם תהיו כל כך חלקים, איזה סיפור ילטשו מכם?
אני לומדת להתייצב עם שתי ידיים חופשיות פרושות לצדדים, והלבד שנוצר בחדר. פתאום הוא נעים לי, ואני לא צריכה מישהו שיכנס אל תוך השקט, למרות שאין לי עם מי לשלב ידיים ולפעמים אני צריכה לאחוז בדברים רק לשם התחושה. אני לא צריכה מישהו לאישור, וגם אם מישהו יסחוף אותי מהרצפה, אני צריכה להסתכל למטה, לראות שלא התרחקתי מדי, שבמידת הצורך אוכל לנחות בבטחה.
המוסיקה ממלאת את אוויר בין הציפה לכרית, ואני יודעת שיכול להיות יותר טוב מזה, וגם יותר רע. אבל עכשיו בסדר. אני נושמת להרווחה.
אני לומדת להתייצב מול הראי. מישהי הציעה שאדבר לעצמי, אל זאת שמשתקפת בראי. בכל פעם שאני נעמדת מולה בכניסה לבית, יש לי כל כך הרבה להגיד, אבל אני מעבירה משקל מרגל לרגל באי נוחות, לא מצליחה ליישר מבט בלי לחשוב יותר מדי, ואז להסתכל מהצד על המחשבות ולקרוא לעצמי מטומטמת. אתמול עמדתי מול הראי בשקט. זה עבד.
אני לומדת להתייצב, כמו הרגליים של אחותי מתחת למעיל הכחול, שמושרשות חזק באדמה אחרת, ואפילו רוח של ארבע מעלות לא מזיזה אותן. כבר שהיינו קטנות הסתכלתי עליה מלמטה, ולא רק בגלל שהייתי נמוכה יותר. היום אני ממשיכה להתגאות בה, ולקוות שיום אחד אהיה קצת כמוה, שנהיה יותר דומות ולא רק בצורת העיניים. שאהיה יותר מוארת, סבלנית, מפוקסת, שלווה, מחויכת. שאפחד פחות משינויים, ואדע לצמוח לאט, ולא לקוות שמישהו אחר ישקה אותי. אני שותה בקבוק מים שלם בכל יום, כדי שאצמח למעלה, וזה אולי עושה אותי יותר גבוהה ממנה היום, אבל יש לי עוד הרבה פירות להצמיח ושורשים לחזק.
אתם צריכים להתייצב. בלי מקל הליכה או קביים. זאת לא נכות, זאת קבלה. אתם לא צריכים להישען עליי עכשיו, לא עכשיו. רק להזדקף, להניח שתי רגליים על הרצפה. אני יודעת שגם אם האדמה תתמוטט מתחת לרגליים שלי, גם אם אפול מהמהירות, גם אם חלומות יהפכו לאבנים כבדות ואקלע למפולת של חרדה, אני אחזור לעמוד. יציבה.
//טל חבושה