בדיוק היום לפני שנה הייתי ביפן.
א' כבר היה שם בנסיעה מהעבודה שבועיים האחרונים, אז חיברתי שני סופ"שים עם ימי חופש מהעבודה וקיבלתי שבוע נטו (מינוס טיסות) בארץ הרחוקה והלא נודעת הזאת. כמה תכננתי על יפן. דחיתי את כל היעדים במזרח שא' נסע אליהם רק בשביל להצטרף דווקא לנסיעה הזאת. נראה כאילו שיש בה הכל. נופים, מטרופוליטן שנותן פייט לניו יורק, מזרח פוגש מערב וסושי. אוי כמה סושי.
בחרתי תקופה מעולה להגיע. בתחילת אפריל מתרחשת פריחת הדובדבן המרהיבה שמכסה את כל העיר בורוד ולבן. אממה, מסתבר שהפריחה נפרשת רק על שבועיים. אז השיחות שלי עם א' הפכו עם הימים ל"וואו, כל העיר מלאה פרחים!" ל- "כן, כבר מתחיל לדעוך קצת אבל עדיין יש.." ולבסוף "אה.. כבר אין.. נגמר. אבל אספתי לך כמה עלים מהריצפה, מותק..". דאמיט.
אז נחתתי עם ג'ט לג די מטורף שעוד לא הייתי מודעת אליו במלואו, אחרי טיסת לילה ועצירה של כמה שעות בפרנקפורט. הימים והשעות התחילו להתבלבל ונדמה שחציתי חצי עולם ואני עדיין לא סגורה על איזה יום היום. הגעתי למלון בשינג'וקו – המרכז הלגמרי שוקק חיים של טוקיו בצהריים המוקדמות, סילקתי בעדינות ישראלית את המנקה שבדיוק סידרה את החדר וצנחתי על המיטה עד שהתעוררתי בערב. א' הגיע ויצאנו לכבוש את העיר. לא היה קשה להסתיר את העובדה שאני תיירת שמגלה את טוקיו לראשונה, כשהסתובבתי עם פה חצי פעור, נדהמת מכמות המלוכסנים (פוליטיקלי קורקט?) שממלאת את הרחובות ומביטה על האורות של הבניינים במבט מזוגג. זה היה יום שישי והרחובות היו מלאים ביפנים שיכורים ושמחים. וכמעט כולם היו בחליפות. בימים הבאים למדתי להכיר את הנימוס והשמרנות היפנית. קשה להם להתפרק אפילו כשהם שיכורים מהתחת.
הזמן היה קצר והיה לנו מלא מה לראות. אז מה עושים? לוקחים סיור מאורגן. אז לקחו אותנו להסתובב ברחבי טוקיו, שהיא הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי. ראינו את החנויות היקרות בגינזה, את הארמון המלכותי בפארק (כולל חתונה יפנית מסורתית. הרבה יותר מדי אנשים בקימונו), הלכנו לשיבויה לראות את הפסל של הכלב האצ'יקו ולראות את מעבר החציה המפורסם מ"אבודים בטוקיו", הגענו לאסאקוסה שנדמה שלרגע צללנו כמה מאות שנים אחורה והסתובבנו במקדשים ישנים של פעם, בתוספת חנויות מרצ'נדייז יפני (חנות חרבות בשם "האטורי האנזו"? באמת?) ובילינו יום בטוקיו ביי (אודייבה) בבהייה במים הכחולים ובגשרים היפניים המדויקים.
אבל השיא של הטיול היה בקיוטו. הגענו אליה בשינקנסן – רכבת דמויות חללית שנוסעת במהירות של 300 קמ"ש. בניגוד גמור לרכבת, הכל זז לאט בקיוטו. אין מגדלים מאיימים, אין יפנים בחליפות, אין רעש. מה שלא היה חסר בה זה תיירים. באזור המקדשים ובסמטאות שהתפתלו מטה כמעט ואי אפשר היה לעבור דרך נחיל התיירים שהיו חמושים במצלמות והתחרו על "מי יתפוס תמונה עם גיישה ראשון". ופריחה! סוף סוף פריחת דובדבן! לא הפסקתי לצלם את העצים הורודים-לבנים האלה שנראו אפילו יותר יפים על רקע של מקדשים בני מאות שנים.
וככה עבר לו שבוע ללא רגע משעמם אחד. לפנות בוקר יום שישי (ממש סגירת מעגל) עלינו על המטוס הביתה. הסתכלתי על השלט “we hope to see you again” (ביפנית). אני בספק. זה היה טיול של פעם בחיים.
למידע נוסף אודות טיולים מאורגנים ליפן לחץ כאן
//טל פרנקו