עוד שפה עוד בן–אדם

כשהייתי ילד מזיק וקטן, טיילתי הרבה עם אריה, הסתובבתי הרבה עם אריה, למעשה הייתי סוג של זנב אריה של אריה.
אריה זה אבא שלי, הוא לא חיית טרף אבל הוא כן החיה השורדת האולטימבטיבית.
כשיצאתי מהבית ועזבתי לפנימייה בגיל 15 הטיולים והסיבובים עם אבא פחתו, מגור-לכפיר הפכתי בעניין של שנים ספורות, כדרך הטבע.

צילום: (visualphotos.com)

עד היום אבא ואני מסתובבים, לפעמים אחת לחודש, לפעמים זה שבוע ברבעון – כשיצאתי את הבית ועברתי מגור לגור לבד הפכתי לשלוחה חיה של אבא שלי, אבל את המסורת הלא קבועה אנחנו עדיין מקיימים.
לפני כמה שבועות אבא הגיע לבקר אותי, כאן, בתל אביב, כשנכנס אליי הביתה התקשר להודיע שהכלבים נובחים ושאל למה הדלת לא סגורה, עדיין, אבא עדיין זה שעושה דין וחשבון לילדים שלו, אריה יש רק אחד.
את הסיבוב האקראי החלנו אצל הנכד של שמעון מכרם התימנים, מרק רגל עם קילו וחצי כמון, אבא אומר שזה ממש לא מה ששמעון היה רוקח בתקופתו, אני גיליתי לו שהנכד של שמעון הוא מגה גייז ואבא הגיב בתמיהה אך מיד זרק לאוויר החדר ששם לב לזה כשנכנסו, "שמעון זה מישהו שהיה מבשל כל הלילה כדי שהלקוחות יהיו מרוצים, תראה איזה טיפוסים יש היום".

אחר-כך המשכנו להליכה בין הבסטות בשוק, אבא מוביל ואני לצידו כגור גאה שכבר מזמן לא מפחד לנשוך. עם כל דוכן שעברנו אבא הציע שיקנה את כל מה שבא לי – "מה אתה צריך לבית המפקד? עוגיות? לחמים? כלי בית? חומרי נקיון?" בפעם האלף ואחת אמרתי שאני לא צריך כלום, רק להסתובב זה מספיק וחלילה שישלם עליי.

"תותים? מה עם תותים? בוא אני קונה לך תותים, תיזהר ממני, נקנה לך תותים", בהליכה תזזתית פנינו לעבר בסטת התותים הכי שווה, יש קטנים, יש אדומים ויש את אלה שהכי טובים אבל מאחורה, אבא פצח במכלול מילים בערבית צחה לעבר המוכר החשוד למראה ואני בהנחה ואמון שכרגע הוא מעמיד משא ומתן לגבי התותים הכי טובים בשוק עם החשוד עמדתי שם והנהנתי בארשת פנים נחושה לקבל את הטובין הכי טובין וטעימים שיש.
אחרי שיחה וסחר של רבע שעה בערבית בהן התמוגג הבסטיונר מהערבית של אבא קיבלתי שני קילו סוכריות שדה אדומות בעשרה שקלים, השקית הייתה בידי והמשכנו בסיבוב.

צילום: (visualphotos.com)

לאבא יש משפטים שלא ישכחו מהלקסיקון, "תזכור, אתה יודע עוד שפה, אתה עוד בן אדם".
את הסיבוב סיימנו בצומת השוק-נחלה-אלנבי, ישבנו על ספסלים בודדים אחד מול השני וצפינו בעוברים, כנראה שזה גנטי, להסתכל על מיני אנשים מתרוצצים ולברור מי למה ואיך.
נפרדנו בחיבוק ארוך, משהו שנהיה מסורת של השנים האחרונות בלבד, אחר כך צפיתי באריה חוזר למחוזותיו הצפוניים בהליכה שלא מביישת את מלך הסוואנה.
הסתכלתי, רגשות מהולי עצב וגאווה מילאו את גופי וצמרמורת חיספסה את עור הידיים שלי.
התותים נכנסו למקרר הדירה התל אביבית, היום ההוא נכנס לתא הזיכרונות הצפון בראשי ואבא נכנס עוד קצת לקרביים וללב שלי.

בימים בהם אני עם אבא שלי אני מרגיש הכי עצמי, מתגעגע לעבר, נהנה מההווה וחושש מהעתיד.
זה קצת משתחצן לומר שאבא שלי הוא הכי טוב, הוא לא הכי טוב, הוא הכי אבא שלי, הוא תמיד איתי, גם מול הבסטות בשוק וגם מול הבחורה שמרעידה לי את הלב, בהצלחות, בפספוסים ובתוכניות לעתיד.
אם תפגשו בי אולי תראו את אדם, אני יודע שאתם רואים דמותו של איש גדול ממני, השפה שלי היא עוד בן אדם, השפה שלי היא שפת אריה.

//אדם לייזנר