נפגשנו לראשונה כשהייתי בת 16 באיזו מסיבה. זה היה חופש פסח ואני הייתי ילדה תמימה עם חלומות. במשך השנים אני נשארתי אותה ילדה תמימה, ואתה נשארת אתה – בכל פעם עם פנים אחרות. נפגשנו בצבא, או שאולי בטיול הגדול. הכרנו בעבודה, באוניברסיטה או בכניסה לאיזה בר. הייתי בת 19, בת 20 או בת 22 – זה לא באמת משנה, כי בכל פעם שנפגשנו זה תמיד התחיל ונגמר אותו הדבר.
בהתחלה חשבת שתוכל להסתיר ממני את זהותך האמיתית. אבל ידעתי, הלב יודע תמיד וזה משהו שכנראה לעולם לא תוכל להבין. אף פעם לא הנחת לי לנפשי גם כשמעמקי נשמתי התחננתי שתעזוב. רציתי כל כך להרפות אבל אתה לא באמת רצית לשחרר. אני רואה את הפנים שלך בכל מקום. הן משתנות מידי פעם: מתבגרות, מחייכות, מתמלאות זיפים, צוחקות. שיכורות. אתה מסתכל עליי. אתה חושב שאני יפה. אני יודעת. המבט שלך חודר אבל כל-כך ריק מבפנים. אתה חושב שאתה מצליח לעבוד עליי ובטוח שהמבט שלך נראה מלא משמעות כלפי חוץ. הוא לא. אני מרגישה אותך. מרגישה את הנשימות שלך על העורף שלי, את הידיים שלך שנוגעות לא-נוגעות בי. אתה מתלבט אם זה בכלל פייר כלפיי, מפחד לפגוע בי אבל לא מצליח לעצור את עצמך אז אתה מבטל את המחשבה הזו בהינף יד. לפעמים נדמה שלא רק לב חסר לך.
הייתי בת 17, בת 18, אולי בת 21, ובכל פעם מחדש, ניסיתי יחד איתך ללמוד להרגיש. בכל פעם היית מישהו אחר אבל זה תמיד היה רחוק מידי, קשה מידי. היית עושה צעד קדימה, ואז שלושה אחורה, מפחד שמא המסע שלך יגיע לקיצו ותקבל את שאתה חפץ בו כל כך. זה הפחיד אותך כי אז לא יהיה יותר את מי או את מה להאשים בזה שהחיים דפוקים. היית כועס שאני שומרת על עצמי ולא שם לב שאני המראה שלך. מתקרב, ואז מתרחק, שוב מתקרב ואז בורח. מחפש מקום מפלט במחשבה על כמה כיף להיות רווק בלי מחוייבות, אבל בפנים אתה בוער ממחשבות עליה, על זאת שפעם אהבת ששברה לך את הלב. זאת שאחריה איבדת את הדבר היחיד שאתה לא מצליח להשיג.
אתה כבר לא זוכר איך זה לאהוב. בעצם אתה כבר בכלל לא יודע מה זה להרגיש. אולי אתה רוצה ואולי אתה משקר לעצמך שלא, אבל אתה לא יכול. במצבך זה חסר סיכוי ואני אף פעם לא יכולתי להציל אותך מעצמך. בדיעבד אני אפילו קצת מצטערת שניסיתי.
הייתי בת 15, בת 18, או אולי בת 22, ואתה היית בכל פעם מישהו אחר. תמיד כשזה נגמר, אני נשארתי אותה ילדה תמימה ומאוכזבת, עם עיניים עצובות ועם המון שאלות. ואתה? אתה נשארת אתה.
כשהייתי קטנה סיפרו לי שבמסעה אל הקוסם מארץ עוץ דורותי פוגשת כל מיני דמויות. אף פעם לא הצלחתי להבין למה היחיד שנקלע לדרכי במסע שלי הוא איש הפח. הוא חזר בכל פעם עם פנים אחרות: מבוגרות יותר, מחייכות, מתוחכמות, יפות. עצובות. הוא נמשך אליי כמו מגנט, כמו שמינוס נמשך לפלוס. עד כמה שזה קלישאתי שהפכים נמשכים, זה כנראה פשוט נכון. לי תמיד היה את מה שהוא כבר לא הצליח להשיג, וזה הקסים אותו, היפנט אותו, סיקרן אותו. אני לעולם לא איבדתי את התמימות, לעולם לא איבדתי את היכולת והרצון לאהוב. והוא? כנראה שימשיך לחפש, בלי לדעת מה בכלל הוא רוצה למצוא.
// מאיה עקרון