בין ההוא הישן לבין החדש.
או בין זה שרוצה להיות לזה שרק מתחיל.
פרפרים בבטן, לבבות בעיניים the whole show.
חושבת רק עליו ורוצה לנשק רק אותו.
והוא כל היום קופץ לי מול העיניים ומעלה בי חיוכים, בנסיעה באוטובוס, תוך כדי המדיטציה, סתם בהליכה ברחוב.
יש משהו כה תמים, וחדש, וכיף בהתאהבות חדשה.
בלהיות חבוקה בזרועותיו, בנשיקות הסוחפות האלה, שאורכות כל אחת שנה בממוצע,
שמותירות אתכם לבד ברחבת הריקודים, כאילו העולם עצר מלכת ולא קיים ברקע.
כמה זמן עבר מאז שהרגשתי ככה לאחרונה.
כמה ימים לפני שנפגשתי איתו למין דייט שני שכזה, קפצתי לאקס.
לא יודעת אם אקס זאת ההגדרה הנכונה.
יותר מן ידיד לעת צרה.
קשה לי להוריד אותו לדרגת היזיז, כי הוא יותר מזה.
מזמן לא התראינו.
מין מנגנון שכזה, או אולי עכשיו לא מתוך מנגנון אלא מתוך החלטה של לא להקשר, לא הפעם,
לא עכשיו, עכשיו זה לא הזמן.
האמת התגעגעתי אליו. לאקס.
אני הייתי בקשר, והוא היה בקשר, ואז הוא היה בחו"ל וכזה ופה ושם, ויצא שלא התראינו כמה חודשים.
וסך הכל הוא נעים לי וכיף לי לדבר איתו והוא חיובי.
נכון, הוא פחות הטיפוס שלי By far, ויש הרבה דברים לטעון כנגדו מצד שני גם הרבה מאוד דברים מהותיים לזכותו.
וזה תמיד קליל והוא תמיד מפנק, ואחרי כן אין חרטות או ייסורי מצפון.
רק תענוג בלי תשלום ובלי כפכופים של אחרי.
בקיצור – מושלם.
ועדיין…
והפעם
אם כל הלא להקשר וכל הזה, החדש הזה, הוא לא יוצא לי מהראש.
אני רואה אותו מולי, את דמותו, את החיוך שלו, את המבט שלו כשהוא קורץ לי מהצד השני של החדר, את הניואנסים הקטנים, את הליטופים, את החיבוק, את המגע.
זה קצת מצחיק, אבל פשוט יצא מן הילוך כזה איטי מאוד לתחילת הקשר שלנו, סתם בגלל לחצים
ואילוצים שונים משני הצדדים והאמת היא שזה ממש מתאים לי כרגע, גם בהוויה, גם בלוח זמנים , גם בהחלטות לא להקשר.
אז בינתיים אני נקשרת לי טיפין טיפין אבל ממש טיפין טיפין.
וממש נקשרת.
ובמתיקות אינסופית.
מבססת מארג חלומות ופנטזיות על השפתיים שלו מלטפות את שלי על סמך פגישה אחת שהייתה אי שם ועוד פגישה שבועיים אחריה ועוד פגישונת קצת אחרי, התנהלות שבשום מצב אחר לא הייתי סובלת.
אבל איכשהו בזמן הזה ובמקום הזה בחיים שלי זה פשוט מרגיש לי כל כך נכון וכל כך מתוק וכל כך חזק ובדיוק כפי שזה צריך להיות.
כל כך מאוהבת.
שבוע לפני הטיסה, נפגשנו. פגישה קצרצרה ומתוקה.
נראה לי שהוא היה צריך לעבוד בלילה.
עשינו מין פגישת אחה"צ שכזאת בין המשמרת שלו לשלי, קפצתי אליו מהעבודה לאסוף אותו אלי,
הוא התארגן תוך כדי סשן נשיקות סוער, טבענו אחד בתוך השני, והוא בקושי חילץ את עצמו להמשך התארגנות, בשביל שנספיק להגיע אלי לפני שהוא יצטרך לצאת לעבודה.
נסענו באוטובוס שלובי ידיים ומחויכים. אושר גדול.
התאהבות כזאת שלא זכורה לי מאז ימי התיכון שלי.
הגענו אלי, והמשכנו לחקור זה את זו, במתיקות אינסופית.
בסופו של עניין, הוא נאלץ לזוז לעבודה והשאיר אותי עם חיוך ענק מרוח על הפנים.
בימים שעברו, לא הצלחנו לקבוע שוב לפני הטיסה.
ליתר דיוק, הוא התנהג כמו גבר אופייני, ופתאום היה לו משחק כדורגל, ופגישה עם חברים
וכל מיני דברים שהיו הרבה יותר דחופים מלראות אותי לפני שאני מתעופפת.
אי אפשר לומר שבאמת נפגעתי, סה"כ זאת הייתה התחלה, של משהו טוב אומנם, אבל ממש
התחלה. כשלשני הצדדים ידוע שאוטוטו אני טסה לחו"ל לחודש וחצי.
מה שממש הפתיע אותי, היה שכעבור שבועיים בהודו, מצאתי את עצמי יום אחד משפשפת את הראש וחושבת לעצמי – וואי, היה איזה אחד שיצאתי איתו ממש לפני הטיסה. איך קראו לו?
//לינור מידן