השעון הביולוגי שלי מתקתק ברחובות האדומים. מעיל כחול משלב אותי בהמון, כאילו אימצתי סטייל אירופאי. יש סטייל אחר שמקשט אותי – נזם שעשיתי לפני כמה שנים, כשפנטזתי על טיסה להודו, לב על הצוואר שעבר דורות לא ברורים, תליון נוסף שמבהיר לכם שאני לא שמה זין, בימים בהם אתם מייחסים חשיבות יתרה לאחרים, לדעות, למשתנים שחולפים ביום יום ומריחים כמו משהו מקולקל במקרר. השעון הביולוגי שלי בדרך כלל גם לא שם זין, אבל עכשיו הוא מגרד לי מתחת למעיל. אחד המחוגים היה תקוע, צעד במקום על השעה שאני אמורה להפוך לדלעת, השעה שאני צריכה להתחיל לגדל גרעינים גדולים בבטן, שיפרצו, ימשכו באצבעות קטנות את קצה המעיל ויבקשו 'על הידיים'. הרוכסן של המעיל נפתח קצת, והרוח מטלטלת חוטים דמיוניים מהטבור שלי, כמו שרשראות ארוכות. תכשיטים כאלה לא יוצרים בשום מקום. כמעט.
השעון הביולוגי שלי מתקתק ברחובות האדומים. אני קונה דונאט ומתיישבת על מדרגה. לאחרונה אוזכר בארוחת ערב איזו ילדה בעייתית הייתי. ילדה שנולדה בחודש שביעי ונתקעה על מחוג האפס זמן רב מדי. מצחיק שהנושא עלה לשולחן, כי כמה ימים לפני זה ישבתי בסלון של מישהו, וסיפרתי בחושך שמצאתי כמה דפים במזוודה הישנה של ההורים, שמספרים בעיפרון על תצפית שעשו עליי בגיל 4-5: לא מתקשרת עם הסביבה, מכונסת בעצמה, לא מצליחה לשחרר את השרירים. "ולמרות כל זה," אמרתי לו, "הזמן הפך אותי לפרח היפיפה שאני היום". הוא צחק, אני כעסתי על שדברים הגיעו לאט בשבילי אז, ועל המהירות שדברים חולפים בפני היום.
השעון הביולוגי שלי מתקתק ברחובות האדומים, ואני בכלל לא בן אדם של שעונים. על השידה בחדר יש לי שניים- את הראשון קניתי בצבא, כי חשבתי בתמימות שעכשיו אני וה-M16 עוברים לזמן של גדולים. את השני קניתי כשהאקס טס לחו"ל, בשביל שיהיה לי איך לספור את הדקות עד שיחזור.
אבל אני לא עונדת שעון. לא צריכה לדעת שהזמן חולף כל כך מהר כשאני רוקדת במסיבה, שיום ההולדת שלי מתקרב, לשמוע את הדקות מבקשות ממני להתבגר ולזנוח הרגלים ישנים לעומת הרגלים של מבוגרים. לא צריכה לדעת כמה שניות עברו מאז הפעם האחרונה שהוא שלח לי הודעה, והאם כבר מותר לי לשלוח בחזרה. ובכל זאת, הזמן מתקתק לי מאחורי הגב, מאיים לדחוף אותי אל המציאות. לפעמים דוקר בי סכין ומסובב באיטיות כדי שלא אשכח. עכשיו הוא מתגלה בצורתו החדשה, המפתה והמטלטלת. מציג לי עובדות אנטומיות, פחדים חדשים. נועץ שיניים בפרק כף היד שלי ומבקש להישאר, כי זה לא אנוכי לגדל גרעינים בבטן אל עולם שאנשים מחזיקים בו M16, מסובבים סכינים. זה לא?
השעון הביולוגי שלי מתקתק ברחובות האדומים. רוצים לחשוב עד כמה אירוני זה? אירוני על גבול הביזאר, קצת כמו לראות אותי עם תינוק. הגוף הקטן נח בזרועות שלי, האצבעות הקטנות מחזיקות לי את האגודל. העיניים מסתכלות בתמימות על כל מחשבה שחורה שעוברת בי, צובעות כל אחת בורוד.
המחוגים המוזהבים התחילו לנוע, ואין לי אפשרות להוציא את הסוללות, להפסיק את הזמן מלחרוט לי על הפנים את כל מה שקרה. אני מורידה את הנזם, את התליונים מהצוואר, את שלושת הטבעות מיד ימין, את שתי הטבעות מיד שמאל. בדקות שעוברות אין שום דבר יפה יותר שיכול לקשט אותי.
//טל חבושה