שום דבר לא היה יכול להכין אותה למצב הזה, גדלה בתוך חבילת חציר מצהיבה ונשמה לריאותיה דשא מהול בריח רפתות. אנשים שהיו מגיעים מהעיר היו חושבים את הריח הזה למסריח, היא זלזלה במחשבה הזאת, בעיניה הריח הזה היה ריח של ילדות, ריח של טבע, כזה שממלא את הריאות בחמיצות וצורב בנשמה. היא הייתה משוטטת יחפה בדרכי כורכר ומחפשת "אבני שמש" – ככה קראו להן, אבנים מיוחדות ונוצצות בתוך החצץ שבצדי הכביש.
פעמים רבות הייתה נעצבת ללא סיבה ברורה, ברגעים שכאלה הייתה שבה אל החוץ ומטפסת על העץ כדי לחפש קיני ציפורים או שרף יבש שנראה היה לה תמיד כמו נטיפי ענבר. במהרה רוחה הפכה מרוממת. היא עוד לא ידעה אז כלל ששום דבר לא יוכל להכין אותה למצב הזה.
מרפרפת קלות על ראשי הכלבים, מרימה לידיה גור חתולים וחשה חיות. בתוך שדות כותנה היא גדלה, שמורה מפני דברים רעים וכלל לא ידעה כי שפר עליה מזלה.
כשראתה אותו לראשונה ממרר בבכי על כתפה היא לא ידעה מה לומר כדי לנחם וכלל לא הצליחה להכיל את הכאב שלו, בזמן ההוא היא לא ידעה כאב אמיתי מה הוא. נאלמת היא נתנה לו להתפרק מולה וקיוותה שהנוכחות שלה שם מקלה עליו ולו במעט, היא עוד לא ידעה מה היא התחושה של חלל ריק, אז היא לא ידעה שגם הרגע הזה שחוותה שנים רבות קודם לכן לא יוכל להכין אותה למצב הזה.
לא פעם בחייה הבוגרים היא שמעה את המשפט הבא – "אני לא מבין אותך, את לא ברורה לי". היא תמיד חייכה ברוך לשמע המילים האלה ובליבה חשבה שגם היא לא ברורה לעצמה, שהיא עצמה לא תמיד מבינה, אז מה הפלא שהם לא מבינים.
תמיד מחייכת, עייפה ומחייכת, למדה על בשרה שכשהיא מחייכת לעולם גם הוא משיב לה בחיוך. ברגעים נדירים בהם נסוך על פניה עצב הסובבים אותה חשו אי נוחות והיא מיד הייתה מסיטה שערה הצידה, מחככת אצבעה על אפה ושבה להשרות רוגע. רק בדלתיים סגורות היא הייתה מעזה להעצב.
לעיתים חשה געגועים לחבילת החציר ולדשא הרך. לא פעם שבה מבילוי, חלצה נעליה ברחובות המעופשים של העיר והילכה יחפה, נזכרת שאת רוב ילדותה בילתה ללא נעליים, ללא סוליות שחוסמות את דגדוג העשבים בקצות האצבעות ואת נוקשות האבנים בעקבים. מהרהרת בילדות מתוקה ונטולת כאבים, אז היא לא ידעה שיום יבוא והיא תצטרך להתמודד עם המצב הזה ואין שום דבר שיכול היה להכין אותה לזה.
ברגעי השפל ואף ברגעי רוממות הרוח נהגה לשבת ולכתוב את שעל ליבה, פעמים רבות בחדרי חדרים הייתה מזילה דמעה ומרטיבה את הדף במליחות של החיים אך אף פעם אפילו לא לרגע, חשבה שתצטרך לשבת ולכתוב על מין מצב כזה שהחיים לא הכינו אותה אליו, היא לא ידעה שתתקשה למצוא את המילים כדי לתאר מין כאב כזה שמחלחל לנימי גופה ותרצה לצרוח לשמיים שאין שום דבר שיכול היה להכין אותה למצב הזה ואיך לעזאזל מתמודדים אתו.
והיא רוצה לשוב אל תוך נהרות ידיו ולהרגיש מוגנת, לשוב מחייכת עם זר פרחי בר שקטפה בשדה וקש בשערה ולהביט בעיניו שכל כך דומות לעיניה שלה ולחוש את הרוח לוחשת לה שהכל בסדר, "הכל בסדר…"
אבל הריקנות ממלאה ריאותיה וכל חלק בגופה מכיל כאב ואין שום דבר, שום דבר שיכול היה להכין אותה למצב הזה.
//אסתר גרינברג