זהו פוסט של הוצאת קיטור, אחרי שבוע שכלל ארוחות, מצות, צעקות, צרחות, עוד ארוחות, פעילויות מיוחדות וארוחות נוספות, זה נראה לי לגיטימי.
חול המועד, אין זמן טוב ממנו לצאת לחיק עם ישראל, וכמה שהחיק הזה מזיע, רועש וצפוף.
עקרונית יש לי כלל ברזל: לא יוצאים מהבית בחולי מועד, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש או במדינה שלא מכירה במושג ומתעקשת להמשיך ולהתנהל כרגיל בזמן שיהודים עולים לרגל לכל מקום. אבל מה, כללי הברזל שלי סופם אחד, להימחץ ביד הברזל של היפה והחכמה בנשים, משוש כל חיי וזו שאני מפחד ממנה יותר מכל.
אז העובדה הוצבה, ומעטפה ובה ארבעה כרטיסים הגיעה לפתח ביתנו, הפרסומות ברדיו דיברו על תערוכה שהדהימה את העולם, אני נדהמתי מהעובדה שהתחלתי להזיע שבוע מראש.
כך תקבל נקע בצוואר.
היום הגדול הגיע ויצאנו כולנו, מצוידים בז'קטים חמים (אמרו שיהיה קריר), צידה לדרך, שתיה ובננות. למה אני מציין את הבננות אתם שואלים את עצמכם, הרי כל בר-דעת יודע שהן חלק אינטגרלי מצידה לדרך, שצוינה כבר. בשביל זה אני כאן: חוק הבננות השלובות קובע שכל בננה שתוכנס לתיק למטרות אכילה מחוץ לבית, תחזור למקום העמסתה מבלי להיאכל, רק חומה הרבה יותר.
מרגע שנתקלנו בפקק רציני, ידענו שאנחנו בכיוון הנכון. למעשה, פקקים היו בכל הכיוונים אז הדיווחים ברדיו אמרו שכולם בכיוון הנכון. ותודה למרטין מגן-יבנה שתזמן ארבעים וחמש דקות מהתזמון הקודם שלו.
הגענו לחניה, המוני סדרנים לבושים בכתום נתנו את הטון וכיוונו את כולם כמה שיותר רחוק מהכניסה, אנחנו ממושמעים אז הקשבנו. עם היציאה מהרכב החלה צעדת החול הגדולה שהותירה סימניה בבגדים של כולנו, שטויות, אוטוטו מגיעים.
אז זהו, שלא.
הכניסה התבררה כמקום בו כולם מחכים עד שיגיע האוטובוס שייקח אותם למיקום האמיתי. משהו באינסטינקט המילואימניקי שלי אמר לי שמקום ממנו אין אפשרות להיכנס ולצאת בצורה עצמאית, הוא לא המקום בשבילנו. מנתצת החוקים שמעה את המחשבות שלי (היא מעולה בזה) ונתנה לי מבט שהספיק כדי לגרום לי להתנצל, במחשבות. מעניין, את זה היא לא שמעה.
מכאן, אסכם את הבילוי במספר נקודות, שעלולות להתאים לכל בילוי של כל משפחה, בכל מקום שוקק, בכל חול, בכל מועד:
1. כולם שומרים מקום. בתור לקופה, בכניסה, באוטובוס. בשירותים, במזנון וביציאה.
כל ישראל שומרים זה לזה.
2. לעולם, אבל לעולם, אל תסמכו על תחזית מזג האוויר. אחרת תסחבו ארבעה ז'קטים מחממים מאוד בזמן ש-36 מעלות מתעקשות לצחוק עליכם.
3. התמחור במזנון הוא שערורייתי, במקרה הטוב. גם למודי ניסיון, כמונו, שמכינים תשובה לכל גחמה, מתקשים לומר לא לילד עם ז'קט שמזיע שלוליות על הרצפה ומבקש ארטיק. את התשלומים על הארטיק נסיים בחול המועד הבא.
4. ילדים לא מרוצים. בכללי, לא מדובר פה על צאצאיי שלי. הם עם כזה, עם מוטיב כזה, רק חשוב לזכור.
5. ילד בן פחות מארבע יסרב ללכת ברגל למרחק שעולה על 15 מטר. מזל טוב אבא, יש לך צוואר נקוע.
6. באירוע רב משתתפים, לעולם יצאו יותר אנשים מאשר ייכנסו. כשאתם תלויים באוטובוס בשביל להגיע לרכב, זה מורגש הרבה יותר.
כאן הם עדיין מרוצים יחסית.
אז למה לעזאזל אנחנו מתעקשים להמשיך ולהראות לילדים שלנו דברים מדהימים שבכל זמן נתון אחר, שהוא לא חול המועד, היו מעניינים לכולנו את התחת. ולראיה, האטרקציה העיקרית מבחינת הילדים היו המטוסים שהמריאו לא רחוק מאתנו, את זה רואים ושומעים גם מהבית. מספיק לעשות דברים "בשביל הילדים" שהם למעשה "דברים שאף אחד לא רוצה לעשות אבל עושים ואומרים שזה בשביל הילדים כדי שלא נראה כמו חרא של הורים ונוכל להעלות תמונות לפייסבוק".
סיכם זאת מצוין הגדול, בדרכנו הרגלית בחזרה לרכב: "היה משעמם ברמות".
חיבקתי אותו בהכרת תודה, הסתכלתי לתוך עיניו והצעתי לו בננה מהתיק.
הוא לא ענה לי, רק הוריד את הז'קט ונבלע בעננת אבק.
//מור שפיגל