אתמול התקשרתי אליה, קבענו, לצאת לקפה כמובן, כי זה הכי טבעי, הכי רגיל, הכי נורמלי
היא נענתה להצעתי בחיוב, אך לא יכלה לתת לזה לבוא בקלות, אז היא שיחקה כאילו עם השפתיים ואמרה אבדוק ביומן, ממש אשתדל לראות איך זה מסתדר עם העבודה, ועוד כל מיני תירוצים שאני לא זוכרת.
חשבתי רבות על מה ללבוש, האם לבוא עם משקפי שמש או בלי, האם לתת לה לחכות או להקדים, האם לרצות אותה בדבריי או להתריס ולהיות נגדה.
כל היום חשבתי, מה בעצם מרצה אותה? מה הם גבולותייה? מדוע היא קיימת? איך היא רוצה שאתנהג?
שאעבור את הגבול או אשאר כמו ילדה קטנה עם סוכריה על מקל בתוך הגבול ואחכה לכיוון, לסימן, לדרך, לשביל אחר שייקח אותי הרחק מכאן לאיזה מקום בו היא תשתנה.
הדייט שלי לקפה בשעה 20:20 בדיוק, מתנהגת שונה בכל מקום, יש לה צרכים ורצונות אחרים, וממיקוד אחד למיקוד אחר זה משתנה, וזה מפתיע, זה אולי הסבר רציונאלי ללמה האנושות אוהבת אותה, היא דינאמית וקופצנית ואפילו יישמע כאילו היא מעט קלילה ונעימה, אך היא כמו תלות מסויימת, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, וכשאני איתה, היא חוסמת אותי, מרבעת אותי, מגבילה אותי, מציקה לי, גורמת לי להרהר בהאם זה טוב לה, ובכמה זה טוב בשבילה, היא כמו שיח סעודי שכל ייעודי בחיים הוא לשרת אותה.
אז לבשתי שמלה ארוכה, והתחלתי לצעוד אל הפגישה, מאוד התרגשתי, הזעתי בידיים, ונשמתי בכבדות
קוראים לה נורמה, כמו נורה ג'ונס, רק עם מ', נורמה, היא מקסימה, יפהפיה, אי אפשר להתעלם ממנה, זה דורש מבט חוזר כדי להבין עד כמה היא מיוחדת.
מתוך וויקיפדיה
שם משפחתה הוא כבר יותר מצחיק, כי הוא אמנם לא נשמע כל כך כמו שם משפחה, אלא יותר כמו איזה רשת או עצומה, חברתית.
כן, כן, שם משפחתה הוא חברתית, משמע, שמה המלא הוא נורמה חברתית.
אני ונורמה חברתית יוצאות היום לקפה, וכל מה שאני מנסה לעשות, זה להיות בגדר של הנורמה החברתית באיזור המיקוד שבו אנו נמצאות, להתלבש בהתאם, לשתות את הקפה בהתאם, עם רעש או בלי רעש של השלוק המעצבן, לדבר באותה שפת סלנג בה נהוג לדבר באותו איזור, ובנוסף לשאול אותה את כל השאלות הכי מציקות שאי פעם חשבתי על לשאול את נורמה.
וכשהיא באה, היא התיישבה, בדיוק בצורה בה נהוג, והיא חייכה, בצורה שמחייכים, היא צחקה באופן בו היא עצמה קבעה את הצחוק.
כשהיא חייכה, המילה הראשונה שהוצאתי מהפה היה "אני", מיד אחר כך הוספתי עוד שתי מילים "שונאת אותך".
והיא לא ענתה לי, כאילו לא הקשיבה, זה גם בטוח לא מעניין אותה, אחרי שאנשים, עזבו אנשים, אנושות שלמה הולכת אחרייה כצאן לטבח, ועושים את מה שחשוב, את מה שצריך, את מה שנורמלי, ואת מה שבקופסה.
אני ונורמה לא חברות, היא לא אוהבת אותי, ואני לא אותה, אני כל הזמן מרימה לה את החצאית כדי לבחון את הגבול, והיא עצמה מנסה כל הזמן לכלוא אותי בקופסה.
ישבנו יחד, חמש דקות, כולל זמן ההמתנה לקפה, כולל הקפה, כולל החיוכים המזוייפים והשנאה ששררה בנינו.
ואז המשכתי הלאה, למישהו שהוא לא בקופסא, למישהו שהוא לא מפחד, למי שמעיז לפעול בצורה שונה ואחרת, אל מסיבה של חלומות שלעולם לא נגמרת. אני אהיה שם, חברה בפרלמנט הזה, בעצומה הזאת, שם, במקום שאוהבים אותי.
מתוך וויקיפדיה
//אילנה מאטטוב