שלוש לפנות בוקר. רמזור אדום במרכז בתל-אביב ו-ordinary love מתנגן בגלגל"צ. מהרגעים שמרגישים מלאי משמעות למרות שאין בהם משהו מיוחד. אני מנסה לחפש אותה, לחפש את המשמעות הזאת, בתקווה לקבל תשובות לכל השאלות שלי. קצת כמו אליס מארץ הפלאות בשיחותיה עם הכובען המטורף.
כנראה שזה פשוט אחד מהרגעים האלו שהכל בהם מרגיש נכון, אני חושבת לעצמי, אולי מחפשת תירוצים. הווליום של הרדיו, מידת הניקיון של השימשה, הטמפרטורה בחוץ ובעיקר משב הרוח הקריר שמגיח מהחלון ומקפיא לי את האצבעות שמונחות בעדינות על ההגה. Waze מסמן לי לפנות ואני מגיבה בצייתנות. יש לנו הסכם, לי ולו – אני לא נוטשת אותו והוא לא בוגד בי. בנתיים זה עובד לנו יופי. הלוואי שהכל בחיים היה כל-כך פשוט, אני מסננת בלי קול. ושוב רמזור אדום.
אני מוצאת את עצמי מהרהרת על כלום, ואני חושבת שאני אוהבת את זה. נדמה לי שאני לא זוכרת הרבה פעמים בחיים שזה קרה. אז אני מחייכת. קודם כל בשקט ביני לבין עצמי, ואח"כ קצת יותר חזק, שכולם יראו. לפעמים אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה שאני נמצאת איפה שאני נמצאת. כנראה שכל הקלישאות נכונות: שהזמן עושה את שלו, שמה שלא הורג מחשל ושהכל לטובה. אולי עוד יומיים אני אבטל את המחשבה הזאת, אבל עכשיו, ברגע מלא המשמעות הזה מותר לי לחשוב ולהאמין בהכל. וזה גורם לי לחייך אפילו עוד קצת, חיוך אמיתי כזה מבפנים.
אני מסתכלת מסביב. העיר כמעט ריקה, עד כמה שזה בכלל אפשרי שתל-אביב תהיה במצב מנומנם. אולי המשמעות היא שגם למי שער ללא הפסקה מותר לפעמים לישון, לשחרר, לעזוב. לוותר. אולי המשמעות היא שזה לא באמת נחשב כישלון. ובכלל אף פעם לא הייתי טובה בלהיכשל.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם אכזבות, עם ציפיות שמתנפצות חזק על חופי המחשבות שלי, עם אנשים שהולכים בשבילים שפונים לצד השני, שבוחרים דרך שונה משלי. ובכלל, כשמר כישלון דפק בדלת ביקשתי שיגידו שאני לא נמצאת, או שזאת טעות בכתובת. התחבאתי מתחת לשמיכה ואטמתי אוזניים. זה לא קרה לי יותר מידי פעמים אז זה עבד לי יופי, כמעט כמו ההסכם שלי עם Waze. אבל מתישהו כשלא שמתי לב, כשהתחילו החיים האמיתיים, הדפיקות בדלת נעשו תכופות יותר ונהיה לי קצת חם מתחת לשמיכה. זה לקח זמן אבל בסוף פתחתי לו בהיסוס את הדלת. בהתחלה חריץ קטן ואח"כ פתחתי אותה לרווחה, נותנת לו למלא את החלל שבראש ובלב שלי. זה כאב נורא אבל גיליתי שעם הזמן זה שוכח ושהחיים ממשיכים.
אני מגבירה קצת את הווליום של הרדיו ולוחצת חזק יותר על דוושת הגז. האוויר הקריר של שלוש לפנות בוקר מזכיר לי שלמזלי עדיין לא הגיע הקיץ. ימים אחרונים של מזג אוויר שנעים לי בו. אני חושבת לעצמי שהשעות הקטנות האלו של הלילה הן למעשה השעות האמיתיות ביותר ביממה. הן נטולות מסכות, גינונים ומשחקים. כמו הרגעים הקטנים הללו בין חלום למציאות, בשניות לפני שנרדמים. אני מציצה בזריזות בשעון ונזכרת שמישהו אמר לי פעם ששום דבר טוב לא קורה אחרי שתיים בלילה. וכמה שזה נכון.
איילון צפון מסמן לי שאני כבר ממש עוד מעט בבית, ומשום מה בכלל לא בא לי שהנסיעה הזו תסתיים. נראה שיש דברים שאף פעם לא יקרו איך שאני רוצה, וביניהם הביקור האחרון שלי במדינת תל אביב. בכניסה לבית שלי אני פוגשת שוב את מר כישלון, אבל הפעם אני מסבירה לו שהוא באמת טעה בכתובת.
// מאיה עקרון