לפני חודש קנינו כרטיס להודו. אני לא יכולה לתאר במילים כמה מרגשת אותי הידיעה שבקיץ אני אחווה שוב חופש אמיתי. בד בבד עם ההתרגשות הזו עלתה בי השאלה, שכבר עלתה בעבר, מדוע מעולם לא הרגשתי את החופש האמיתי הזה בארץ?
בפעם הראשונה ששאלה זו חלפה בראשי הייתה כשחזרתי מדרום אמריקה. אני זוכרת שנסעתי בדרום הארץ, ולרגע חשבתי שאני בבוליביה – הרי זה אותו נוף מדברי ואינסופי. אז למה זה לא מרגש אותי ולו במעט כמו כשאני שם?
בוליביה. כמעט כמו באר שבע
לפני שהתוודעתי לעולם הזה של טיולים בחוץ לארץ, לא הצלחתי להבין איך אנשים מקבלים החלטה כזו לא רציונלית – להוציא הון תועפות על תקופה ארוכה יחסית, בלי תועלת ממשית.
ואז טסתי לתאילנד. יותר נכון התגלגלתי לתאילנד; בן זוגי באותה תקופה טייל בהודו, והעלה את האפשרות שאצטרף. כמובן שהודו לא באה בחשבון מבחינתי, אז סגרנו על תאילנד. הייתי במהלך השירות הסדיר, הקארמה התדפקה על דלתי, והכל פשוט קרה; לראשונה בשירות היה חלון בין הקורסים שהדרכתי, ההורים הסכימו לעזור כלכלית והשרשרת הפיקודית פשוט זרמה איתי. וככה, שבועיים אחרי אותה שיחת סקייפ, מצאתי את עצמי על מטוס לתאילנד. הכי ספונטני שלי.
קופנגן, תאילנד. גיחה קלה מצה"ל
בדיעבד אני יכולה להגיד שהטיול (הקצר יחסית) בתאילנד היה אבן דרך בחיי. החשיפה לחיים אחרים, טעמים, ריחות, מראות – הייתה מפעימה. ההיכרות עם אנשים חדשים וכה מיוחדים (בעיקר בכמה שהם שונים ממני) נתנה לי פרספקטיבה חדשה ומעניינת על החיים. שם התחלתי להבין שזה שווה את זה.
החזרה לחיים האמיתיים, שכללו בסיס צבאי, הייתה כמו להעיר אותי בסטירה מחלום. מאז לא הפסקתי לחלום על הטיול האמיתי, ה"טיול אחרי צבא".
אחרי הצבא עבדתי כשנה וחצי ואת כל חסכונותיי הוצאתי (בלב שלם) על טיול בדרום אמריקה. ברור שחוויה כזו היא רחוקה ממושלמת ומלאה ברגעים קשים ומאתגרים, אבל איזו חוויה! לראשונה הכרתי באפשרות שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה בלי להכניס שום שיקול אחר למשוואה, שום מחויבות, וזה היה חופש אמיתי; לקום מתי שבא לי, לאכול מה שבא לי, בלי לתכנן כלום, לזרום מרגע לרגע בלי לדחות סיפוקים – הרעיון הזה ריגש אותי עד קצות האצבעות.
ראיתי נופים עוצרי נשימה, חוויתי אקסטרים שהקפיץ לי את האדרנלין לשמים, הכרתי אנשים מקסימים שחלקם מלווים אותי עד היום, ראיתי תרבויות שלא יכולתי להיתקל בהן בשום דרך אחרת. וזה היה מדהים. וממכר.
מאז החזרה מפרו, לפני שלוש שנים, אני כל הזמן חושבת על הטיול הבא. והנה, זה קורה – אני טסה להודו. קניתי כרטיס חצי שנה לפני הטיסה ככה שלא משנה מה, אני אהיה על המטוס ביום הזה ואמריא לעולם אחר. עולם של ריגושים, של עושר אנושי ותרבותי, של חוויות לכל החיים, של חופש אמיתי. כי רק שם אני זוכה להרגיש ככה.
אני חושבת שישנם מאפיינים מסוימים בחיים בארץ שמונעים ממני להרגיש את זה פה; החיים בארץ עבורי מהווים לוח זמנים צפוף (אפילו כשיש חופש אז יש לוח זמנים צפוף של פנאי ועיסוקים שאני ממציאה לעצמי), מחויבויות אינספור – לעצמי, לחברים, למשפחה, לחץ והרגל. כשאני בחוץ לארץ, אני מרגישה שאני ביקום אחר ואני פשוט משחררת את הדברים הללו ממני, חופשיה מהם.
מישהו חכם אמר לי פעם, שלכל אדם יש את התחביב הזה שהוא יסכים להשקיע בו את כל כספו ומרצו; לאחדים מדובר במרסדס, בבגדים, בבית, במערכת הסטריאו, או אפילו סתם כדי לחסוך ולראות את חשבון הבנק תופח. נדמה לי שבמקרה שלי מדובר במחלת הנדודים, או איך שאני מעדיפה לקרוא לה – חופש אמיתי. לבינתיים לפחות.
//ירדן ששון