בחודשים האחרונים אין לי שקט נפשי. לכאורה אין שום סיבה להרגשת חוסר שביעות הרצון שאני חשה – הלימודים אחלה, המשפחה אחלה, העבודה אחלה.
המון מחשבות לעת לילה, המון שאלות קיומיות. למה אני לא אומרת תודה על מה שיש לי? למה אני עדיין לא מרוצה? למה בסדר זה לא מספיק?
בגלל היציבות. או המחסור בה, שעל גבו אני חיה בחצי השנה האחרונה.
אני זעה ונעה בין החדר האפור בת"א במשך השבוע, לבין נהריה, העיר לה פעם קראתי בית, ושעכשיו משהו בדינמיקה שלי איתה השתנה.
רוב האנשים שגדלתי איתם כבר עזבו את העיר, התפזרו להם לארבעת קצוות הארץ, המשיכו.
רק אני חיה על קו ההלוך–חזור בין ת"א ונהריה. לא בונה בית שם, ולא באמת חיה פה.
ת"א תמיד נראתה לי זרה ומנוכרת. בעלת קצב מהיר, כאילו בורח. בניגוד לנהריה אהובתי – עיר שמש, ים ותכלת, בה הקצב איטי, לא ממהר, לא מתחנף. קצב של סיפוק ושלווה.
עם החודשים החולפים התרגלתי לתנועה. התרגלתי לערפיח התמידי של ת"א, התרגלתי לרכבות הלילה במוצ"ש, התרגלתי ללארוז הרבה בתיק קטן. התרגלתי לרוץ, להספיק, לישון ברכבת מלאה אנשים ולהילחם במרפקים על מקום הישיבה ליד השקע.
התרגלתי לדחוס המון חברים ביום והמון משפחה ביומיים.
התרגלתי, אבל חיפשתי יציבות ולא מצאתיה.
מהעיר בה גדלתי נשארו בעיקר זיכרונות, ואין בה הרבה ממני יותר. כבר אין לה להעניק לי את תחושת הביטחון שהייתי חווה בשנייה שהייתי חוצה את גבולות הכניסה לעיר.
עם החודשים החולפים אני מרגישה את חגורת הזמן הולכת ולוחצת. בקרוב אצטרך לבחור צד: הבית שהיה לי או הבית שיכול להיות לי.
אני רוצה לבחור לי מקום ולהישאר בו, לא להתגעגע למה שהיה ונגמר.
אני רוצה ששאלות השייכות האלה יפסיקו להבהב לי בראש בכל נסיעה; איפה המקום שלי? לצד מי?
האם להישאר מתחת לכנף המשפחתית או לעשות את הבחירה הסופית ולהפוך את ת"א לבית?
אני צריכה לבחור, ובעצם אין לי בחירה. המרכז הוא ביתי בשלוש השנים הקרובות ואני צריכה לקבל את זה. אני חייבת לבחור בתל אביב, לבחור את האנשים שאוהב ושיאהבו אותי, אני צריכה לבנות את המקום שיקבל אותי בזרועות פתוחות וחיבוק חם כשאחזור אליו בערב. שיתמוך בי אחרי יום קשה ומבלבל בלימודים, ובעבודה, ובחיים.
אני צריכה לבחור מקום שארגיש בו בנוח והכי חשוב – שלא אחשוב על מה אני מפספסת בעיר בה התבגרתי, כי אני לא באמת מפספסת הרבה. רק חלומות ותקוות שלא זכו להתגשם.
אני צריכה, אני רוצה, אני מוכנה. אני מוכנה? ההחלטה הסופית הזאת אומרת להשאיר חלק מאוד גדול ומשמעותי ממני מאחור. כמו לקטוע איבר. כמו להשכיר חדר שלם בלב שלי למישהו אחר.
אני לא יודעת לשחרר. אני לא יודעת לוותר על הזדמנויות שלא מומשו, על מטרות שלא הושגו.
אני לא אוהבת להודות בכישלון, ולמרות שאני יודעת שלא אגשים את כל אלה יותר משהו בי עדיין מפחד להמשיך. אולי דווקא בגלל הפחד הזה אני חוזרת לנהריה מלאת תקווה לשינוי, לקדמה, וחזרה לתל אביב פעם אחר פעם עם לב שבור והרבה הבטחות שזה הקש האחרון, הפעם האחרונה.
לפני כמה ימים טיילתי בתל אביב והלכתי לאיבוד. פעם ראשונה שראיתי יופי בעיר הזאת, האפורה והצפופה. אני אומרת שאין כמו ללכת לאיבוד בעיר חדשה כדי למצוא דברים שלא ידעת שקיימים. בעיקר בעצמך.
התחברתי קצת יותר, נרתעתי ממנה קצת פחות. מצאתי תקווה חדשה לכך שאולי ידהו כל הספקות שלי לגבי המקום אליו אני שייכת.
בסוף מצאתי בה קצת יופי
//אסתר אילייב