אחד השיעורים הראשונים שאנחנו נדרשים ללמוד בחיים הוא שרגע אחד אנחנו למעלה ורגע אחר אנחנו למטה, ושלמרות שהדרך בין שני הרגעים היא קצרצרה, חשוב לזכור שהיא גם דו-סיטרית.
לצורך העברת המסר, מיטב המוחות עיצבו מגרשי משחקים, ועבור אלה מאיתנו שהתקשו בהפנמה, הם המציאו את ספינת הפיראטים. ואם הבחילה של המתקן לא עשתה את שלה כדי שנבין שתחת כל הר שוכן לו עמק, ובסופה של כל דיאטה ממתינה עלייה, המוחות המבריקים המציאו את האהבה.
גלגולים גלגולים גלגולים.
החיים מגלגלים אותי במדרונות חדי שיפוע, מעלים עבורי הילוך במישורים הרחבים, אבל בכל פעם שאני מרגישה שפופה, אני משתדלת להעיף מבט חטוף אל השמיים.
כשהייתי ילדה אבא שלי שכר דירה בנתניה. רחוב ניצה המפורסם (קו ראשון על הים). אחותי ואני בילינו שעות על גבי שעות בישיבה על אדן החלון, בוהות בצנחנים מרחפים, מקוות שאחד מהם יתקרב עד לחלון הקומה הרביעית, יושיט יד ויסחוף אותנו לריחוף חלומי בשמיים, הרחק מכל מציאות חצויה. לקראת הערב, כשתנועת מצנחי הרחיפה הייתה מדלדלת, היינו יורדות לפרוק אנרגיה עצורה במדשאות התלולות של הטיילת; אחותי ואני היינו נשכבות בצורה אופקית על המרבדים הירוקים ומתגלגלות במרץ עד למטה, ולו רק כדי לטפס שוב אל נקודת הזינוק ולהתגלגל כל הדרך מהתחלה.
(כשבגרתי, אגב, ניסיתי לשתף בחוויה את ההוא שאהבתי בתיכון. הבאתי אותו במיוחד עד למדשאות הטיילת, נשכבתי בצורה אופקית, הרגשתי אמיצה, אבל ההוא שאהבתי בתיכון נתן לי להתגלגל לבד והתחבא בין השיחים מרוב בושה).
עברו שנים והתגלגלתי למקומות שונים. ההוא שאהבתי בתיכון התחלף להוא שאהבתי בצבא וההוא שאהבתי בצבא התחלף ל'הואים' אחרים שהלכו והתגלגלו לי. לפי השיטה, המשכתי ליפול ולקום (למרות ששבק"ס התפרקו). כמיטב המסורת, המשכתי ליפול ולקום (גם מחוץ למגרש המשחקים).
היום, בכל פעם שנהיה לי חשוך, אני זוכרת לקחת נשימה עמוקה ולהאמין שזה עניין של זמן עד שיגיע אור (בלי קשר למנהרה). ובכל פעם שמגיע האור (כי זו דרכו של עולם),
אני מזכירה לעצמי הפסקות חשמל פוטנציאליות, כאלה שיכולות לכבות מעליי את כל האושר הזה.
גלגולים גלגולים גלגולים.
החיים מגלגלים אותי במדרונות חדי שיפוע, מעלים עבורי הילוך במישורים הרחבים, אבל בכל פעם שאני מרגישה שפופה, אני משתדלת להעיף מבט חטוף אל השמיים.
זה היה לפני ככה וככה גלגולים, במסגרת אירוע משפחתי על הצוק בנתניה (קו ראשון על הים). בזמן שאספתי נמשים חדשים למקרה הצורך, בן הזוג של אמא שלי הסב את תשומת ליבי לצנחן שריחף מעלינו במעגלים.
הוא אמר לי, "טל, תראי! החתן שלך בא משמיים!"
(כן, לא צריך הרבה בשביל להדליק זיק של תעוזה בליבה של בחורה רווקה).
הפעם לא נותרתי להתבונן מרחוק אלא דילגתי אל קצה הצוק, מושיטה יד, מניפה עוגה; מקווה שהצנחן יתקרב ויסחוף אותי לריחוף חלומי בשמיים, הרחק מכל מציאות חצויה.
הצנחן (שהיה נועז כמעט כמוני), ניסה בכל כוחו להנמיך עוף בשליטה, אלא שהרווקה החייכנית שעמדה לו במרכז המנחת די הרסה לו את הסטייל.
אני זוכרת "זוזי!!!" אני זוכרת פישוק רחב ונעל משתפשפת באוזן!
גלגולים גלגולים גלגולים (בתוך ערימת קוצים), לא… לא ככה זה אמור היה להיות!
קמתי מיד על הרגליים! (אני כבר מנוסה בזה), מיהרתי להושיט לו יד! (אני אלופה בזה), קיוויתי לתת לו את הלב! (אני מחכה לזה), אלא שהחתן התגלה כחטייאר (דהיינו, תייר צרפתי זקן שסטה מהמסלול). מאוכזבת, שחררתי אותו לעוף בחזרה.
השנים עוברות והחיים ממשיכים לגלגל אותי. אני משתפרת בתנועה, מסגלת נשימות נכונות ולא מתבאסת בעלייה. כי אולי עכשיו (זה נכון), אין לי ברירה אלא לפדל במרץ, אבל ברגע הבא (זה נכון באותה המידה), אני אוכל לשחרר שליטה ולעוף בירידה.
בגלגול הבא אהיה ציפור (או דשא), ואם לא ציפור (ולא דשא) אז חטייאר צרפתי שבא משמיים רק כדי לאכול עוגה, מקווה להיתקל בבחורה חייכנית על מסלול הנחיתה.
* כל הזכויות על התמונות שמורות לפסי ישראלי
//טל עזר