היום קפצתי לביקור אצל ההורים. שתיתי שלוש כוסות קפה ויצאתי לשאוף אוויר בחצר הבית הכפרית שלנו. אוויר חמים ונעים. כבאית שברה את השתיקה ביבבות של מי שתיכף תקבל את הבקבוק שלה. ועוד אחת. ועוד אחת. שרפה פרצה בשכונה הקטנה שלנו והמתח בשיאו. נמתחתי ועברתי לשטח האחורי של הבית.
חלפתי ליד הרכב של הדייר שלנו ותהיתי לעצמי למה שקט ושלווה הוא זוכה בחדר וחצי הזה. גם השכירות לא בשמיים. אפילו בתחתית. התיאוריה החלה להבנות לי במוח כמו ילדה קטנה שמשחקת בלגו צבעוני. מה אם אני אגור שם? ניגשתי להורים עם הלגו שלי ופרסתי בפניהם את החלקים. אני כרגע בתל אביב, עיר שאני מאוד אוהב. מצבי הכלכלי בקאנטים שאפילו למינוס שלי יש מינוס. אני עובד בעבודה שמזמן מיציתי. עוד לא התמקצעתי בתחום שאני אוהב. זה בגדול הסיפור. תל אביב. העיר ששאבה אותי אליה בחום, חיבקה, ליטפה, נישקה, אמרה לי שיהיה בסדר ובסוף גרמה לי לצליעה כי לא השתמשנו בחומר סיכה.
העיר הנפלאה הזו שמבטיחה בכל פעם שהיא לא תרים עלי את היד. העיר הסדיסטית הזו ששכחה את מילת הבטיחות של הסשן שלנו. העיר המצחיקה שקרעה לי את חשבון הבנק מצחוק. העיר הזו. תל אביב. אני אוהב אותך, אבל אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה זה מזו. אני צריך לשקם את חיי. אני צריך לצמוח כלכלית ולבחור כיוון משמעותי בחיים שלי. חלקנו חמש שנים שלמות מהחיים שלנו אבל הגיע הזמן לעצור.
הגיע הזמן לנשום אוויר קצת אחר. אל תעלבי ממני אבל אני רוצה לגוון את חיי האהבה שלי. ואת חיי החברה גם. חברים רבים רכשתי במהלך שנותיי בעיר המדהימה הזו. מכל מקום עבודה בחרתי את השמנה והסלתה איתם שמרתי על קשר. איתם ישבתי לקפה. לבירה. ליין. לטיול. אופניים. ברגל. הכל קרוב, נגיש, אדיש, רגיש, גמיש. תל אביב. עיר ללא תחתית של בירה כי יש אחד פלוס אחד.
תל אביב. היית לי לחלום כל שנות נעוריי ואני שמח שהצלחתי להגשים אותך. חמש שנים של חוויות מטורפות העברתי איתך. אני בהחלט אתגעגע. אני בטוח שגם את תגעגעי אלי.
שיחת סיכום מעבר אל ההורים ליטפה כמו גם סטרה לי כדי להתעורר. היה זה אבא, שחמש שנים הזכיר כבדרך אגב, ספק אמת-ספק הומור שאני תמיד מוזמן לחזור לגור בבית. שהם אפילו ישמחו אם אחזור. אני כבר רגיל להדוף את אותה ההזמנה באמתלות כאלו או אחרות שמסתכמות בצחוק ציני מרושע. "לא יקרה", אני מפטיר לעברו. והוא פולני, כהרגלו, ממשיך לנבור אל ההיגיון החולה שלי. אז בשיחת הסיכום הוא הנחית עלי את הפצצה המנוטרלת. "אתה בטוח שאתה רוצה לחזור הביתה? כמה זמן אתה מתכנן לגור בבית? אני בטוח שאתה תגעגע לת"א ומהר מאוד תרצה לחזור לשם". מי אתה ומה עשית עם הפולני הזקן שלי?!?
<פאוזה>
ילד של אבא. חמש שנים אני ממתין שאבא יבין את הרצון העז לגור פה. חמש שנים של מעברי דירות, כשאמא אורזת ואבא משחק איתי ספק אמת-ספק הומור. חמש שנים של תהיות ושאלות מצידם על הבחירה הזו שלי. בחירה שמכניסה אותי למינוס בבנק אבל משאירה אותי בפלוס בחיים. אני תוהה לעצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי עובר לת"א. באיזה שלב של חיי הייתי מוצא את עצמי. תוהה רק לשם התהייה.
בסך הכל, אני לא מצטער אפילו על יום אחד בעיר הגדולה הזו. ת"א- תעשי לי ילד.
//אהוד דז'ובס