ראיתי אותה לא מזמן. פעם ראשונה מאז. היא נראתה שונה. רזה ממה שהיא הייתה. הייתה עליה פוזה חדשה שאני לא כל כך מכיר, משהו בבגדים ובצמידים על הידיים. לא רציתי להפריע לכל זה אז לא אמרתי שום דבר. אני לא יודע להסביר את זה, אבל כשאתה יוצא לבנאדם מהחיים אחרי שהיית כל כך משמעותי בשבילו, דברים משתנים שם. ואז לא נעים לי לחזור. מה אני אגיד לה. יכולתי להצחיק אותה. גם כשהיא הייתה כועסת הייתי מצחיק אותה. אני טוב בזה. ואני גם יודע שהיא תצחק אותו הדבר, וכשנדבר זה יהיה כמו שתמיד היינו מדברים, בלי לנסות להיות אנשים שאנחנו לא.
אבל המשכתי לנסוע. רק שאז לא הייתי כל כך מרוכז. זה לפחות מה שאמרתי למתן כשדפקתי לו את האוטו. עד עכשיו אני לא ממש יודע לשחזר איך זה קרה, אבל כבר הרגשתי שזה הולך לקרות ושאין לי ממש איך לעצור את זה. עמדתי מחוץ לרכב, עם ידיים שלובות על החזה והבעה של כלום. אם הייתי מעשן זה היה זמן טוב להדליק סיגריה. לא קרה לי שום דבר, במזל. אנשים הסתכלו. עברו והסתכלו, לא הציעו עזרה או משהו כזה.
הוא אפילו לא כעס, מתן, רק סינן קללה עצבנית וניתק לי את השיחה. אבל ככה מתן. גם כשהיינו צעירים יותר, ולקחתי לו בחורה, הוא התעצבן אבל בשקט. קראו לה ויקי, רוסיה, ויפה-יפה, דקיקה. מהבחורות שמתן אף פעם לא משיג. היינו בשוק שהוא הביא אותה, הסתכלנו עליה כולם, כל החבר'ה. ועדיין אפילו לא חשבתי שיקרה משהו. אני לא עד כדי כך חרא. אבל ראיתי כבר על ההתחלה שהיא מסתכלת עלי, ככה, איך לומר, לא כמו שאמורים להסתכל על חבר של חבר שלך. הרגשתי שהיא בכוונה עושה. בוחשת בציפורניים בשיער של מָתִי, ככה היא קראה לו, ותוך כדי מסתכלת עלי, טועמת אותי במבט שלה. מלקקת שפה אחת, תוקעת בי עיניים ירוקות של חתולה, ומורידה אותן בזמן המתאים, ככה שאף אחד לא שם לב.
לפעמים הייתי חושב שאולי זה אצלי בראש וסתם נדמה לי. עד היום הולדת של אסף. איזה ערב מחורבן. שתיתי הרבה, אבל את מה שקרה עם ויקי אני זוכר. הייתה לו מרפסת קטנה, בחדר, עם שני פופים ענקיים, אדום וכחול. נמרחתי עליהם, הייתי גמור. לא רואה בעיניים. ואז היא באה, החתולה. אני מניאק אם היא לא עקבה אחרי. באה והתיישבה לידי, על הקצה של הפוף, כמעט נופלת. ועם הציפורניים שהיו בשיער של מתי היא תפסה לי את היד, "אני נופלת," היא לחשה לי לתוך האוזן. הנחתי את הידיים שלי על המותניים הצרות שלה ומשכתי אותה אלי. איך בכלל הייתי מסוגל לזוז אני לא יודע. התחלנו להתנשק. אפילו לא כזה נהניתי. אם לא היה לה טעם של אסור, לוויקי הזאת, ולי לא היה טעם של הרבה ערק בפה, כנראה לא הייתי טועם.
יום אחרי זה הלכתי לספר לו. אם לא הייתי מספר לו אולי הוא לא היה יודע בכלל. אבל לא יכולתי להסתיר ממתן. וגם הייתי מת שהיא תעוף לי מהרדאר. נגעלתי מעצמי ויותר מזה נגעלתי ממנה. והוא לא אמר כלום. שבוע לא היה בא לו עלי, לא ענה לשיחות ולא שום דבר. הייתי עובר ליד הדירה שלו עם הרכב, עוצר, מצפצף לפעמים. וזהו. אחרי שבוע התקשר, כאילו לא קרה כלום, אפילו לא דיברנו על זה.
לפני שחזרתי הביתה עברתי דרך הסופר. קניתי כמה בירות, למרות שנשארו איזה שתיים במקרר. בזמן האחרון אני סתם קונה דברים, מאז שחזרתי לארץ זה ככה, קונה וקונה. גם על בחורות מוציא מלא. סתם בחורות. כל מיני וויקות כאלה עם טעמים אסורים. מתישהו הן נהיות לי ברורות. אני לא מבין מה הן מוצאות בי, איך הן לא מעיפות אותי קיבינימט, עם האדישות המחורבנת שלי. אני מת להתקשר אליה. מת. אפילו למשרדים שהיא עובדת בהם. להתחזות ללקוח אנונימי, סתם מישהו, כזה אחד שהיא עוד לא מכירה, שעוד לא הרס לה שום דבר, שהדף שלו חלק אצלה. להתקשר ולשמוע את החיוך נתפס לה על הקול.
אני מנהל איתה אלף שיחות בראש שלי. מתייעץ איתה על כל דבר. מתנצל, לפעמים. בדימיון שלי היא עדיין כמו פעם. עם עוד איזה שלושה קילו שאף פעם לא הפריעו לי באמת והצחוק שלה מהדהד לי בדירה, צובע את הלב.
//ניצן לנגנס