יושב אל המחשב מול דף-חלק, המהות הכי בסיסית ויסודית של כולנו; מכאן אנחנו יוצרים את עצמנו.
ברקע מתחילות הגיטרות של "אליס בשלשלאות" – צמרמורת עוברת בגופי…איך אפשר לקרוא ללהקה שכתבה שיר כמו NUTSHELL בשם כזה כבול? מה זה מלמד על כולנו?
ולמה בכלל ילד דור-Y שכמותי, שבא מעולם טכנולוגי, רובוטי, קר ומנוכר, טרח להרכיב דיסק של מוסיקת GRUNGE מילדי דור ה-X?
איך מוסיקה שהיא במהותה חסרת כל-עכבות, חופשיה ממוסכמות – בועטת, מרדנית, כואבת יכולה להשתלב בעולם של מרוץ-העכברים, בעולם שבלי-סוף מנסה להקדים את עצמו, כי ללא-הפסק הוא בתחרות עם עצמו.
מה לעולם הציני שלנו ולכאב של הדור חסר-השם ההוא?
סולו גיטרה מהפנט ממלא את החלל, השיר כבר בלופ רביעי לפחות והנשימה שלי עדיין נעתקת למשמע הצליל המחוספס, מלא הרגש של המיתרים הללו.
למי שאינו יודע, על-אף שהצלחתו המסחרית של הגראנג', החלה בסוף שנות-השמונים ובתחילת שנות התשעים, הוא מיוחס במקור לדור של שנות השישים והשבעים. איזה שנים הן היו!
חבל שרק שמעתי עליהן; אני שומע את שרידיהן במוסיקה-הפופולארית הטובה ביותר שנוצרה בעולם מאז ומתמיד. השנים הללו שהנוער דגל בחופש, היו השנים הפורות ביותר שהמוסיקה שלנו ידעה. אותם אנשים שנתפסו על-ידי הממסד המרובע והמקובע שהתנהל תחת דגל הקפיטליזם במלוא כיעורו (מלחמת וייטנאם מישהו?)- כהיפים מלוכלכים שמאיימים על הסדר-הקיים, בו לבעלי-ההון וההשפעה יש את השליטה המוחלטת בהמונים;
אותם אנשים, כאבו מספיק כדי לייצר את הצלילים הכי יפים ששמענו וכנראה נשמע מעולם.
ומהי מוסיקה אם לא חופש?
אמנות – נעדרת כל צורה, אינה בנויה בחומר, רק קול שפורט בעדינות על נימי-נשמותינו.
ובינינו, מהו חופש?
החופש לעשות באנשים אחרים כאוות-נפשנו? החופש לתפוס טרמפ על גלי-הגלובליזציה כדי להגיע לכל מקום ובכל זמן, ללא מחסומים?
חופש-המידע שבמסגרתו אנו נחשפים לכל העולה על רוחנו ללא הגבלה?
כולם היום מנטורים, גורואים, כולם יודעים מה הכי טוב בשביל כולם וכולם יכולים ללמד אותנו איך לחיות; איך לחלום; ואיך להיות חופשיים מספיק לחיות את חלומנו. כולם יכולים ללמד אותנו מהו חופש אמתי!
ברקע כבר אפשרתי לשיר להתחלף – THE BLACK KEYS שרים: Don't you drug me along, if you do, you know I'll follow you, until the truth is gone
הא לכם מנטורים!
יודעים מה? אני מרגיש חופשי מספיק גם-כן כדי לומר לכם מהו חופש אמתי:
חופש אמתי הוא דף חלק, חסר-שם. הוא נפשנו ונשמתנו נעדרות הצורה שאינן עשויות מחומר. הוא המידע האינסופי של חלומנו הבועט, המרדני, חסר-העכבות; הוא לא מוגבל על-ידי אף מחסום.
חופש אמתי, הוא פשוט להיות ע-צ-מ-י.
בלי שאף-אחד אחר יאמר לנו מי אנחנו, בלי שישלטו בנו ובמחשבות שלנו. בלי שיחליפו את אמנות האמתית הרגשית בבידור שכלתני, מטמטם שיעזור לאחרים לשטוף את מוחנו.
בעוד אנחנו בוחרים בעצמנו את הפסקול של חיינו- יוצרים לבדנו את המוסיקה שאנו מפיצים בעולם, הישר מהלב, בלי נימוס שנועד ליפות את מהותנו.
או אז אנחנו עצמנו באמת!
ואז אנחנו יכולים לומר בגאון שאנו בני-אדם חופשיים, מבלי שאף חוקה תיתן לנו את החופש הזה בחוקיה; כי עצמנו, הוא שלנו בלבד ואף-אחד אחר לא יכול לתת לנו אותו.
היו בני-אדם חופשיים; היו עצמכם!
מסיים את הפוסט לצלילי HEART IN A CAGE של The Strokes צחוק הגורל מנסה להצליף בפני.
But my heart beats in it's cage.
//נמרוד אבנון