את המכשיר הסלולרי הראשון שלי (אם אפשר בכלל לקרוא לו ככה בהשוואה למונחים של היום) קיבלתי בגיל בת המצווה. הוא היה נראה (וגם שקל) כמו לבנת חבלה קטנה שהייתי לוקחת איתי לכל מקום. לכל היותר הייתי יכולה להוציא או לקבל שיחות, לשלוח סמסים (בהיבריש, כי עדיין לא הייתה תמיכה בעברית) ולשחק בו "סנייק" בשחור-לבן. כדי לספור את כמות המכשירים הסלולריים שהיו ברשותי מאז, צריך לפחות שתי ידיים. זה די מצחיק לחשוב על זה אבל אם יבקשו ממני למנות במהירות את כל הפעולות שהטלפון שלי יכול לעשות, לא בטוח שהתשובה של "לבצע שיחות" או "לשלוח סמסים" יעלו בתור שתי התשובות הראשונות שלי, כי וואלה – הטלפון הנייד שלנו הוא כבר ממש לא סתם טלפון שאנחנו לוקחים אותו לכל מקום.
הסלולרי אומר לי מתי מגיע האוטובוס, עוזר לי להעביר את הזמן כשאני מחכה בתחנה (ארור תהיה, קנדי קראש), עוזר לי להזמין את המונית אם אני כבר ממש מתייאשת וגם עוזר לי לנווט את הדרך למקומות לא מוכרים. הוא משמיע לי מוזיקה, מראה לי קליפים ואפילו מי שמגלה לי מהו השיר שמתנגן ברדיו. הוא השעון שלי, המצלמה שלי, החיבור שלי לדואר האלקטרוני שלי בכל זמן ומכל מקום בעולם. הוא הדבר הראשון שאני רואה בבוקר (כשאני מפעילה את אפשרות ה"נודניק" בשעון המעורר) ולרוב הדבר האחרון שאני רואה בלילה (כשאני מכוונת את השעון המעורר או סתם בודקת מה חדש באינסטגרם).
במהלך אחת משיחותנו בשבועות האחרונים התקלתי את בן הזוג שלי בקושיה לכבוד פסח: "אם היו מבקשים ממך לבחור ביני לבין מכשירי הApple שלך, במי היית בוחר?". בהתחשב בעובדה שהבחור מחזיק בארבעה כאלה, (אחד מהם היה בידו ממש באותם רגעים), הוא נבהל וירה לעברי סדרה של שאלות – "מי יבקש? למה שיבקש את זה? מה פתאום, על מה את מדברת?". מהתשובה המתחמקת הבנתי שהקרב ביני לבין האייפון, אייפד ושאר המכשירים – אבוד מראש.
השאלה הזו לא עלתה למחשבות שלי ככה סתם. בימים האחרונים הסלולרי שלי (אנדרואיד, אם שאלתם) מראה סימני עייפות מתקדמים כך שאת רוב שעות היממה אני נאלצת להעביר בלעדיו (למעט רגעים קצרים שבהם הוא משתף איתי פעולה כדי שאשלח הודעת וואטסאפ קצרה כדי להסביר שזו לא אני שמסננת אלא הסלולרי). העובדה שאני מרגישה צורך לחפש אותו לפחות פעם בחצי שעה רק כדי להיזכר שהוא איננו – ממש כמי שכרתו לה איבר בגוף ועדיין מרגישה שהוא קיים – גרמה לי לתהות אודות התלות הבלתי הגיונית שפיתחנו בעשור האחרון למכשירים הסלולריים שלנו. אתם מדברים איתי על עבדות במצרים? תראו אותנו סוגדים למכשיר בגודל של כף היד שלנו, מתייחסים אליו כאילו היה מינימום תינוק שרק נולד ועובדים אותו (ואיתו) מסביב לשעון.
פתאום, דווקא אחרי כמה ימים שלמדתי להסתדל בלעדיו (טוב, בערך) התחלתי להיות מוקסמת מהרעיון של להיות בלי סלולארי צמוד. כמה כיף יהיה "לשכוח" את הסלולרי במעבדה למשך חופשת הפסח הקרובה, להתעורר ביקיצה טבעית ולא למשמע הצלצול המטריד של השעון המעורר, להסתכל על אנשים ברחוב במקום על המסך, לחוות חוויות שלא מבעד למצלמה וגם לזכור אותן בראש ולא באמצעות הפיד של האינסטגרם. יכול להיות נפלא, לא?
טוב, על מי אני עובדת?
מישהו מכיר מעבדה שעושה תיקוני סלולריים מהרגע להרגע?
//שיר וורובל
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.