אני רוצה לשכב מתחתייך על הספה שלי. ספת עור שחורה, עומדת כמו אישה בשמלת ערב בסלון. קירות לבנים. על אחד מהם תלוי ציור עם שניים-עשר ברווזים בצבעים שונים. גיטרה. כוס גבוהה עם שאריות יין לבן. רק אתה ואני.
דואט של הנשיפות שלנו עם לואיס אמסטרונג.
אני רוצה שתאסוף את שיערי, שקווצות שיער יחליקו בין אצבעותייך, ותהדק אחיזתך, תיקח אותי אלייך. בעדינות. כשהלשונות שלנו נפגשות, אנחנו לא צריכים לדבר. אנחנו לא צריכים להתנצל בפניי העולם על מי שאנחנו, או לחשוב על ילדים שואפים דבק בתחנות רכבת ברוסיה. אנחנו לא חייבים דבר לאיש. אתה לא משחרר אוויר מהריאות במשך כל היום, אוגר אותו. ואז, אתה נושם כשאתה איתי, אני יודעת, אני מרגישה.
אני רוצה שתסיט את השמלה שנצמדת לירכיים שלי, שתרפרף באצבעות הגסות שלך על פני העור הרך, תשחרר לפתע אחיזה, ותלטף את קווי המתאר של הקעקוע שמוטבע על הקרסול שלי. גל. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשעשיתי אותו. אבל אתה אוהב אותו. אתה מתעכב עליו.
ריסים מוסטים מטה, ואז, ללא אזהרה מראש, העיניים שלך פוגשות בשלי. זה לא חשמל, לא קסם, לא כוח המשיכה. זה רק אתה ואני. ולואיס. אתה משחרר אוויר ומנשק אותי. אנחנו כמו ציור שילד צייר בדמיונו בחצר, בהפסקה בבית הספר היסודי; ציור שאיש לא יבין גם אם ידלה אותו מדמיונו יחד עם שאר מחשבותיו המופשטות על ארצות זרות ועל נשים עם נוצות במקום שיער, ציור שאיש לא יבין גם אם באורח פלא יבחין בו.
השקיעה צובעת את השמיים באדום וסגול, ולאחר מכן – שמש מתרסקת לתוך הים וחושך מכסה את החיים.
אתה עומד מול החלון, וילונות לבנים רכים מתנופפים סביב גופך, השיער שלך רטוב, צורות חסרות זהות והגדרה מתמטית מתפרסות על החזה השזוף שלך, על המותן, נעלמות אל תוך הצל העוטף את גופך. אף פעם אי אפשר להביט באדם ולראות את כולו. כמה שלא תנסה.
אני לא מפחדת. זה פשוט כמו מוזיקה, קל כמו פרפר על פרח. זה לא יכול להיות אחרת. אני יודעת שהתרגלת, אבל הפעם, אל תסבך.
הנה אתה מחייך…
//גל גורליק