לכל אחד בחיים יש כמה אנשים שעוברים דרכו קצת אחרת. לפעמים זו המורה מהחטיבה, לפעמים חברה טובה. אצל חלק מהאנשים זה יכול להיות המפקד מהצבא או אפילו הבוס מהעבודה.
לכל אחד בחיים יש כמה אנשים שעוברים דרכו קצת אחרת. לפעמים אותו אדם לימד אותנו משהו הכרחי שלא ידענו, לפעמים עזר לנו לעבור תקופה קשה. אצל חלק מהאנשים זו יכולה להיות תקופה טובה יותר או תקופה שהגענו בה ממש לתחתית.
גם אני פגשתי כמה כאלה בדרך. כאלה אנשים. הם אפילו לא שמו לב שמה שהם עשו היה כזה הכרחי. שהם משנים בי משהו קטן, שהם מוסיפים בי משהו שמעכשיו ישתנה לתמיד. זה סוג כזה של אנשים.
את ענבר פגשתי בפעם הראשונה בכיתה ז', אבל לא היינו חברות. בכיתה ח' פרץ בינינו סיפור אהבה. עד היום אני לא יודעת להגיד מתי זה בדיוק התחיל, אבל אני טוענת שאני זו שהתחלתי איתה.
היינו שונות בהמון דברים. היא לא הייתה מתעצבנת, ואני כן. היא לא הייתה מתחשבנת, ואני כן. היא לא הייתה זוכרת, ואני כן. היא לא הייתה מתרגזת כשהדלת של הלוקר הייתה נסגרת לה על האצבע, אני? כן!
בתור ילדות אף פעם לא היינו רבות. לא כי לא היו לנו דברים לריב עליהם, רק כי בנאדם לא יכול לריב עם עצמו וענבר פשוט לא הייתה מתעצבנת, "בסדר יאללה, בקטנה".
כבר שמונה שנים אני שומעת את ה'בקטנה' הזה, שמונה שנים שאני פחות מתעצבנת, פחות מתחשבנת, פחות זוכרת, אבל עדיין מתרגזת כשמשהו נסגר לי על הזרת.
את תמר הכרתי בתיכון. הרחבנו את אותם מקצועות, התעניינו באותם סרטי קולנוע והיה לנו תחביב עיקרי משותף – למצוא דרכים מקוריות לצאת משער בית-הספר לפני הצלצול. תמר ואני היינו מבריזות כדי ללמוד מהספרים יחד בבית. יושבות במרפסת ולומדות על פרויד למבחן מחר. לא היינו מראות נוכחות בטקס יום השואה רק כי היינו מרותקות לטלוויזיה כל היום. מוותרות על שיעור חינוך ונוסעות לתל אביב לחוות את כיכר רבין, הבימה ותערוכות מזדמנות. היא ממש לא "גררה" אותי להברזות או הפכה אותי לאלופת התירוצים של המורים (את התואר הזה השגתי בכוחות עצמי), תמר פשוט לימדה אותי שלפעמים, רק לפעמים, אפשר להצליח גם אם לא הולכים עם כל העדר.
את סמדי הכרתי בבה"ד 1. היא הייתה איתי בצוות, אחת מתוך ה-16. גם היא הייתה אחת מאותם אנשים. בשבוע הראשון של הקורס היא ניגשה אלי ואמרה לי שאני צריכה לשנות גישה. "פחות להתלונן, לנסות ליהנות למרות שקשה ובעיקר להסתכל על חצי הכוס המלאה" אמרה בחיוך (ממש מצאה ת'כתובת).
אחרי שלושה שבועות של תלונות החלטתי להקשיב לה. התחלתי להסתכל רק על הכוס המלאה. אהבתי את שבוע השטח ואת זה שלא התקלחנו שבוע, למדתי לסבול את ההקפצות לשמירות באמצע הלילה, נהנתי לסחוב את האפודים שהריחו במקור מצחנה לבושם יוקרתי לפחות, ובעיקר התחלתי לקבל ביקורת.
עד היום, אני יודעת שלא משנה באיזו שעה אני אתקשר אליה היא תמיד תענה, וכשזה יקרה, תמיד יעלה לי חיוך מעבר לקו.
אני בטוחה שיש מישהו שהתפקיד שלו בעולם הוא לפזר לנו מתנות קטנות בצמתים שאנחנו עוברים בחיים. מתנות כאלה שניקח איתנו כל החיים. יום אחד אני מקווה שגם אני אוכל להיות למישהו אחר מתנה קטנה.
//שי רוזנפלד