הכול התחיל עם הזקן שלי. זה תמיד מתחיל עם הזקן. ישבנו ביחד בספה מכורבלים, צפינו בסרט בשחור-לבן משנות השלושים. זה שהשחקנים קצת מגזימים במשחק.
בסצנת הנשיקה (הצנועה והמאופקת יש לומר), קירבתי את ראשי לחיקה אותה והזקן אותו אני מטפח כבר שנים רבות דקר את עור פניה. היא התרוממה מהספה ובקולה דרשה גילוח למשעי. כמובן שהייתי ממושמע, וחיש מהר כיור האמבטיה התמלא בזיפים, כאלה שליוו אותי כבר שנים. חזרתי אל הספה, עור פניי היה נעים למגע, עיניה בחנו את שיער ראשי וגם עליו גזר דין הוטל.
ללא היסוסים רבים, היא גררה אותי אל המכונית המשפחתית, נסעה במהירות ברחובות הסואנים, ביצעה עקיפות מימין ומשמאל, חנתה בדאבל פארקינג מול המספרה השכונתית, תפסה באוזני והושיבה אותי על כיסא הספרים. "מס' אחד בבקשה", היא ציוותה על הספר המבולבל. לאחר מעשה, כשהבטתי בעצמי במראה חשתי חוסר אונים, אך למראה החיוך המסופק והזדוני של זוגתי שתבדל לחיים ארוכים, גמלתי בליבי להמשיך כרגיל כאילו דבר לא קרה זה עתה.
כעבור מספר ימים, באחד מהלילות החמים של עונת המעבר בין החורף לאביב, זה שהביל במעט, היא החליטה כי היום נקיים קצת יחסים.
כאשר הורדתי את בגדיי היא בחנה את גופי וציוותה שאגלח את שיער ערוותי. "מדוע?" שאלתי. "כי זה מפריע לי" ענתה. לאחר שקיימנו יחסי מין נטולי שיער ערווה, נשענה על כתפי. כשהרגישה את עצם הבריח בולטת ומכאיבה, פנתה לרופא מומחה בנוחות-בת-הזוג וקבעה תור להסרת המפגע.
אט-אט, גופי הופשט מכל סימן היכר. שיערות הוסרו בשעווה חמה ודביקה, עצמות הוזזו ממקומן על מנת להביא לסיפוקה, שיניי הולבנו ויושרו, בלוטות הזיעה הוסרו ובמקומן השתילו בלוטות-קרם-גוף-גברי-ריחני. הבל פי הוחלף בריח מנטה תמידי.
כך הפכתי מגבר לכיסא ים מתקפל ונוח.
בוקר אחד, פניתי מבית הסוהר אל הרחוב המוביל למקום עבודתי, זה שמשכורתו מספיקה אך ורק לסיפוק צרכיה הקולינריים-אופנתיים.
לפתע, עיניי, שזה מכבר שקועות עמוק בתוך מסגרותיהן העצובות, פגשו בעיניים חדשות, כאלו המבטיחות שחרור. שיחה של בדרך אגב, התפתחה במהירות למפגשים חטופים בבתי קפה, כאלו המעלים את האדרנלין ומחדשים את עור הפנים. אט-אט, נחשפנו זה לעולמו של זו. כאשר שמעה על תקופת מאסרי, מיהרה להביא טושים בצבעים רבים ונייר בריסטול רחב. במשך שבועות רבים תכננו את בריחתי, את יציאתי לחופשי, את חיינו המשותפים. כאשר המועד התקרב, הפחד שיתק אותי. "אני חושש מהכלבה", לחשתי. היא, שמדברת מעט אך אוהבת הרבה, חיבקה אותי חיבוק ארוך, כזה שמדגדג בבטן.
כאשר הכלבה ישנה, קמתי בשקט מהמיטה, הוצאתי מהבוידעם את התיק שהכנתי ויצאתי לחופשי. היא חיכתה לי בפינה, התניעה את הרכב ונסענו רחוק, על כביש מהיר, עם שלטים רבים שמכוונים לחבל שום מקום. בדרך לחופשי אנו עוצרים ומחליטים לממש את האהבה שלנו, ממש כאן באוטו הקסמים. לרגעים ספורים אנו הופכים מרבים ליחידים, מעשרות לאחדות, משני גופים לגוף אחד. כמו לאחר מלחמה, אנו חוגגים את הניצחון בקולות תרועה, בקולות גניחה, באלף מיתות קטנות ומתוקות.
עם עלות השחר, שנינו מתעוררים. היא מביטה בי בפליאה ועיניה רואות כי שיער ראשי צמח לאורכו המתאים, זיפיי חזרו לבצבץ בקול תרועת ניצחון, הבל פי כבר לא היה בניחוח מנטה תמידי, עצמות שהוזזו שבו למקומם, שיער גופי שב וחזר ועורי הדיף ריח זיעה מתקתק ורך.
אנו עומדים בגבעה המתפרשת לכל מקום ויחד עם זאת לשום מקום. יצאתי לחופשי.
//גבי קלור
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.