הרבה נכתב על עבדות מודרנית. עבדים למשרדי ממשלה, עבדים לעבודה, עבדים ליוקר המחיה, עבדים לתפיסות החברה… בעיני, העבדות היום היא עבדות של מחשבה. אנחנו עבדים של עצמנו, תפיסה מוטעית של המציאות או מחשבה חד משמעית וחסרת אמונה שאי אפשר לצאת ממצב של דיכאון או דפוס שלילי כזה או אחר. המפתח לחופש בעיני חייב להיות במודעות ותקשורת. שחרור של דפוסים, השתחררות מקושי שאנחנו עושים לעצמנו.
בלי לשים לב אנחנו ממציאים לעצמנו דרמות, סרטים. משפט שמישהו אמר, מבט שאנחנו מפרשים, לרוב בשליליות ובוחרים להאמין לסיפור המדומיין שלנו. וזה נכון במקומות דומים. כמו ההחלטה ש ״זה הולך להיות יום רע״ כי שכחתי את הסנדוויץ' בבית. אפשר להחליף את השליליות במחשבה חדשה, לשכתב את הסיפור השלילי לחיובי. הכוח לשנות את הסיפור אצלנו.
זה נכון גם בכל סוגי מערכות היחסים. בעבודה, עם חברים, משפחה או בני זוג. אפשר לא להגיע למצב של התפוצצות, וכל זה על ידי תקשורת. לרוב ריבים וכעס מגיעים מתסכול. התסכול הוא לרוב תוצאה של תחושה אחרת, אולי של חוסר ביטחון. כשאנחנו מודעים למחשבות שלנו ומוכנים לשאול את עצמנו שאלות אמתיות ולגעת בקשיים, אנחנו יכולים לגלות רגשות של תסכול הרבה לפני שהם נבנים אחד על גבי השני ומתפוצצים. אנשים לא יכולים לדעת מה אנחנו חושבים בלי שנגיד. ולרוב אף אחד לא עושה לנו בכוונה כמו שלעיתים אנחנו מספרים לעצמנו.
כמה פעמים מצאתם את עצמכם מקטרים על העבודה? שלא מעריכים, שלא משלמים מספיק, שאתם עושים יותר מידי ועוד שלל ביטויים דומים? דיברתם עם הבוס? הצעתם הצעות ייעול? ביקשתם שיורידו לכם את כמות העבודה כי אתם עמוסים? סביר להניח שלא. פחדתם ממה שהוא יגיד, פחדתם להיחשף, להראות חלשים. לא שמתם לב ובשנייה שקרה הדבר הכי קטן התפוצצתם. בלי לדבר, אי אפשר למנוע את זה. כמה אפשר לשתוק? אתם עסוקים עם זה בראש כל כך הרבה שזה ברור לכם הסיבות למה התעצבנתם. לעבודה זה לא ברור. אין שום רע בלגשת לבוס, אבל חשוב לעשות את זה לפני שאתם מרגישים שאתם הולכים להתפוצץ.
זה קורה גם בזוגיות. לא הוריד את הזבל, לא קנה חלב, שכח תאריך חשוב ועוד נדבך ועוד נדבך שנערם כמו קש על גמל, עד שהוא לא מסוגל יותר להתמודד עם כל מה שהוא סוחב כל יום. עד שהוא מתפרק. אל תפחדו לגעת במה שכואב. להבין שורש של בעיה. להיזכר ברגע שהייתם קטנים ובחרו בכם אחרונים בשיעור ספורט וכמה עצוב ופגוע הרגשתם. התחושות האלה צצות שוב ושוב בחיים הבוגרים שלנו. סיטואציות מהחיים הבוגרים שלנו יעוררו הרבה תחושות מהילדות, שהרבה פעמים ילוו במן מחויבות נסתרת או כעס למה נתנו לזה לקרות כשהיינו קטנים, למה לא הגבנו. נרגיש מחויבים להגיב בבגרותנו, למרות שהרבה פעמים הסיטואציה בחיים הבוגרים היא לא קשה וכואבת כמו בילדות והיא פשוט מהולה בתחושות האלה מפעם.
בתכלס, אי אפשר לשנות אחרים, אנחנו יכולים לדבר עם אחרים ולנסות לשפר, אבל אף אחד לא חייב להשתנות בשבילנו. אנחנו יכולים רק לעבוד על עצמנו.
בשביל זה צריך לחשוב, להיות מודעים, להיות מוכנים לעבוד ולהאמין שהשינוי אפשרי. זה הזמן להפסיק להגיד ״ ככה אני ״ ולהגיד ״עד עכשיו הייתי״ או ״הרבה פעמים אני״. החיים דינמיים, ואין הרבה דברים שהם "תמיד". – לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח. ולפעמים אני גם מלא דברים אחרים. הכל זז ומשתנה כל הזמן. זה הזמן להשתחרר.
//טל עוז
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.