גם הסיפור הזה מתחיל מהצלע השבורה שלי.
חופשת מחלה ארוכה. הרבה זמן אני בבית, זמן לחשוב. זמן להבין מה חשוב. וגם פסח מתקרב, חג החירות קוראים לו, תקופה כזאת שעושים בה סדר בראש. ומה איתי? הרבה זמן אני מרגישה משהו שסוגר עלי, כאילו אני צועדת במקום. אולי זה הזמן שלי לצאת מעבדות לחירות? אולי הגיע הזמן לעשות שינוי? מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה להתקדם, אבל מצד שני אני מפחדת, אולי אם אני אעשה צעד זה רק יגביל אותי וייקח את החופש שלי. אולי עכשיו אני פשוט לא מעריכה את מה שיש לי?
חשבתי על זה המון לאחרונה. השבוע סוף סוף הגעתי להחלטה.
כבר הרבה זמן אני מתנדנדת.
ארבע שנים אני דיילת אוויר וזה כבר חלק ממי שאני. אני רגילה להגיע לניו יורק כל חודש, רגילה לחוסר השגרה ולשעות המוזרות. אני גם רגילה לתפקיד הזה של "הדיילת", זאת שכולם מסתכלים עליה בקנאה ומבקשים ממנה לספר על חוויות הזויות מנסיעות רחוקות. אני רגילה להתעורר בשתיים לפנות בוקר וגם בשתיים בצהריים.
רגילה להרגיש את החופש.
אבל אני גם רגילה להרגיש כבולה.
קשה לי להמשיך לחייך אחרי שלושים שעות ערות, קשה לי להפסיד אירועים או סתם רגעים קטנים עם המשפחה והחברים. קשה לי להרגיש חלשה ועייפה, נמאס לי להרגיש שבורה. נמאס לי מדלקות האוזניים ומההצטננויות, נמאס לי להיות כל הזמן חולה. קשה לי עם התחושה שאני לא מתקדמת לשום מקום, אני באזור הנוחות שלי, מטשטשת את העתיד.
אז מה אני עושה? כותבת.
פחות משנה עברה מאז שהתחלתי לפרסם את מה שאני כותבת, אבל האמת היא שכבר עשרים שנה אני מרגישה מבפנים שזה מה שאני צריכה לעשות. כבר עשרים שנה שהכתיבה מרגיעה אותי ומטפלת בי ומשחררת אותי. הכתיבה מזכירה לי במה אני טובה, גורמת לי לראות משהו שנראה ברור ונכון יותר בעתיד שלי.
כשאני כותבת אני חופשייה.
אני לא רוצה להיות סופרת או משוררת, גם לא עיתונאית, וזה הרבה זמן בלבל אותי, כי אם לא זה אז מה כן? היום אני יודעת שאני רוצה עבודה קריאטיבית שתשלב בתוכה את יכולות הכתיבה שלי. אבל מה זה אומר? איפה מוצאים את זה? ויותר מזה, איך אני אתרגל לעבודה עם שעות קבועות ושגרתיות? יהיה לי קשה בלי חופש הפעולה שלי, בלי הימים הפנויים, בלי הפוט מסאג' בבנגקוק אחרי יום קשה בעבודה.
אני מפחדת מהכבלים של השגרה.
וככה, שבועיים לפני פסח, דיילת מקורקעת ומבולבלת מגיעה לנקודת שבירה.
הזמן בבית, עם הכאבים והחולשה, גרם לי להבין שככה אני לא יכולה להמשיך. אבל מה במקום? מאיפה מתחילים? איך עוזבים?
ופתאום הכול פשוט קרה.
פתאום הכול הסתדר כל כך טוב, כאילו ככה בדיוק היה אמור לקרות.
מודעת דרושים, ראיון עבודה, בהלה.
פגישה מקרית עם חבר ותיק שהזכירה לי את הדרך, עזרה לי להחליט. ועם ההחלטה באה
הרגשה מוזרה של שלמות ובטחון של משהו נכון.
ואז ההודעה.
אז כן, מפה לשם,
בעוד חודש כבר לא דיילת.
מתחילה דרך חדשה. מאד מפחדת אבל מאד מתרגשת.
שלמה, חופשייה.
//נעמה גל
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.