כבר הייתי בסרט הזה איתו לפני שלוש שנים. שלוש שנים בדיוק אפילו. היו שם בלונים לבבות וצלצולים. זה התחיל מסתם, בילוי לא מחייב ומפה לשם הרגיש קצת יותר. מה יותר? לא באמת ידעתי להגיד, ידעתי שהיה לי טוב. לא חשבתי יותר מידי. וזה נגמר. בוקר בהיר אחד. לא, בעצם זה היה ערב והוא לא היה כל כך בהיר. אם אני לא טועה אפילו ירד גשם. זה נגמר בגללו. אני אפילו לא באמת יודעת להגיד למה. כנראה שהדחקתי את החלק הפחות נעים כדי לא להתמודד עם זה. כל מה שאני זוכרת זה שיחות אל תוך הלילה, התגלגלויות מצחוק ונסיעה אחת לצפון שכנראה היתה יותר מידי "לפי הספר" ואחריה הכל התהפך.
זה לא היה לי כיף ולא היה לי קל, במיוחד כשכל המטרה באפיזודה הזאת היתה לאחות את הלב שנשבר על ידי מישהו אחר. ואז היא פשוט ריסקה אותי לחתיכות קטנות. לאבק. אז קמתי והלכתי מפה. טוב, נו, היו עוד המון סיבות ותירוצים לזה שנעלמתי מפה לשנתיים. אבל היקום הסתדר ככה שהיה לי נוח ללכת לגור רחוק קצת.
חזרתי לא מזמן. טוב אולי כבר קצת מזמן. ובאופן טבעי אני מוצאת את עצמי עורגת לדבר הטוב האחרון. וכמו שאמרתי, את הדברים הפחות טובים הדחקתי.
רציתי לחדש קשר ולא היה לי אומץ. כל הזמן אמרתי לעצמי שיש סיבה טובה שזה לא עבד. כמה שמחתי כשקיבלתי ממנו הודעה. ועוד הודעת התנצלות! אז מה אם זה באמצע הלילה, הוא כזה, חיית לילה. שם כבר לא הצלחתי להתאפק ובלי יותר מידי גינונים של גיברת אמרתי לו שיבוא. שאני אוהבת את ההתנצלויות שלי פנים מול פנים. שנדבר.
כשהוא הגיע זה היה מוזר. מצד שני, זה פשוט הרגיש כאילו מעולם לא עבר בינינו חתול שחור ומעולם לא נפרדנו. גם אם היו משקעים לא כל כך ששתי לדבר עליהם. פשוט היה כיף. השיחה זרמה והיה נוח. כנראה קצת נוח מידי. מה זה נוח מידי? נוח מידי זה כשיש משקעים אבל הכל חוזר לקדמותו. נוח מידי זה שברור שאני אראה אותו בסוף של יום. נוח מידי זה שהוא רוצה להשאיר אצלי קפה שחור בפריזר.
נלחצתי. לא מהאפשרות שזה יקרה. מהאפשרות שאני מכניסה את עצמי לבור שכבר הצלחתי לטפס ממנו. מ"טעות לעולם חוזרת". מזה שאנשים לא באמת משתנים. ובגלל שנלחצתי זה כבר לא היה קליל. ובגלל שנלחצתי התחלתי לחשוב ולהיות רציונלית. ורציונליות זה לא סקסי ולא מגניב. אז שוב, זה כבר לא כמו שזה היה פעם, וזה לא חוזר לבדיוק איך שעזבנו את זה.
ואז התחיל הניתוח. מהמחשבה להפסיק את זה נהיה לי רע. כשהחלטתי לתת את עצמי ולנסות שוב, הוא כבר היה פחות בעניין. כשהחלטתי שדי, קיבלתי איזה סימן או מה שרציתי לראות בו סימן. ואז פשוט נופנפתי.
אולי הכל היה טעות. הייתי צריכה להשאיר את הזיכרונות בעבר ולהתרפק רק על הטובים עם מנגנון ההגנה המהוקצע שלי. וגם אם הצלחנו לשחזר איזה שביב של אושר, לדעת מתי לפרוש, בשיא או קצת לפני, ולא לסחוט את זה עד תום, עד כאבי בטן, עד כאבי לב.
אז עכשיו, עם המבט מורם, אחרי שהצלחתי להתאושש, וכחלק מניקיונות פסח, אני יוצאת לחופשי ומחליטה – לא חוזרים אחורה!
//שירה פריגת
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.