שני הורים, שני ילדים, דייהטסו סיריון קטנה אחת.
חלל מצומצם אחד בו הצלחנו למצוא את מקומנו כמשפחה. לכל אחד המקום שלו, לכל אחד התפקיד המיועד לו. במושב הנהג – אבא, מנווט את הרכב בדיוק לאן שמורה לו היושבת במושב הצמוד אליו, זו ששולטת במרחב הפנימי, אמא. מאחור, בצד ימין, הצאצא הרועש, 13 ק"ג של בטחון עצמי – מחליט על הכיוון המוזיקלי, מביע דעתו על מסלול הנסיעה ושומר על הערנות, של כולם. משמאל, הבלונדיני עם הנעל האדומה, יודע כבר איך חוגרים את חגורת הבטיחות, נרדם ב-85% מהנסיעות בקירוב, קצרות כארוכות.
שגרת יום
דירת שלושה חדרים, לא בפרוורים, אין כלב, ארבע נפשות.
ההורים מנסים למצוא את האיזון המדויק בין גידול הילדים, עבודה, לימודים, חוסר בזמן פנוי והמהמורות שבדרך.
הפרש הגילאים בין הזאטוטים – כמעט שלוש שנים. כשהיו קטנים היו דומים אחד לשני כמו שתי טיפות מים. בהווה, אין שונים מהם. הראשון מהורהר ומחושב, יודע להבחין גם בניואנסים הקטנים ביותר של שינויי מצב רוח סביבו, מתקשה מאוד בשמיעת המילה "לא".
השני, רוח סערה, אין דרך לא להרגיש את נוכחותו. מתחביביו: ישיבה על ראשו של אחיו הבכור בזמן שזה צופה בטלוויזיה, הערכת יצירות האומנות שאחיו הגדול מביא מהגן תוך קריעתן, שימוש יתר בביטוי "אני לא חבר שלך" על שלל הטיותיו ואכילת כל סוגי הנקניקים.
רביעייה קלאסית, כמעט אף פעם לא מושג בה רוב. מרב פעילותה מתבצעת בשני חדרים: סלון המשפחה ופינת האוכל. מה שקורה בהווה יהפוך להווי ולנוסטלגיה של השנים שבדרך.
"אם הולכים בעיניים פקוחות לומדים בכל יום מאה דברים חדשים", אמר לי פעם מישהו. לו היה אומר לי זאת היום סביר שהייתי עונה לו "ידיים, שטפת אחרי השירותים?", מעין הרגל שכזה.
כמו רוח בשדה חיטה
שגרת לילה
שמונה וחצי היא שעת היעד, שעת הפיצול לזוגות. זוג בחדר החשוך בעוד הזוג השני מקווה להתאחד עם הראשון רק בבוקר. הבוגרים מתפנים כעת לעניינים של מבוגרים, רובם מושפעים, כמובן, מעניינים של קטנים: סדר, ניקיון, קשר עם העולם החיצון ובהייה במסכים מסוגים שונים, שקט.
קארמה
כשהקטן בילדים מגיע לגיל 3, מתחילים להרגיש שדברים בדרך להתיישר. זה לא הופך קל יותר אבל היקום מחייך אליך בימים נבחרים. אתה מעז לעמוד ביעדים שהצבת לעצמך, לקרוא ספר לפני השינה, לחלום על יציאה משותפת עם אהובתך בערב.
חילופי עונות
ארון הבגדים של הילדים לא החליט אם הוא מתמסר לחורף או למה שמזכיר אביב ומגיע אחריו. שעטנז של בגדים עבים ודקים, שרוולים ארוכים וקצרים, ערבוביה של צבעים ואורכים. גם אורכם של הילדים משתנה כל הזמן, מסתבר, סיכוי גבוה שלפחות אחד מהם יגיע לגן לבוש במכנסיים חושפי קרסול או חולצה המגלה פופיק חמוד עם כל הרמת יד.
מי שמביט בי מרחוק לא יודע מי אני.
יחסי אחים
ניתן לסכמם בשתי מילים" מכות ומרדפים, לא בהכרח בסדר הזה. ובכל זאת, אהבה גדולה. לא ראית מימיך מחזה נעים יותר מחיבוק של שני קטנטנים שלא יודעים שאתה צופה בהם.
סופי שבוע
שגרה משלהם. שישי מוקדש להורים, שבוע אחר שבוע, במקום לנקות ממלאים מצברים באחד מבתי הקפה החביבים עליהם, לא נהנתנות, חיים.
שבת של בילויים משותפים, יציאה לטבע, פארק, יער, משפחה, חברים. לומדים ליהנות ביחד, לומדים שסופי שבוע יכולים להיות הכי מעייפים. מתגבשים.
תזמון
משפחה אחת, כמו כל המשפחות אבל מיוחדת בדרכה שלה. מתחילה לחשוב כבר על החלפת המרחב הצפוף של הסיריון הקטנה, בכל זאת, רכב שלא מתאים לחמישה.
מחשבים מסלול מחדש.
//מור שפיגל