הוא תמיד מתגנב בזמן הכי לא מתאים, דווקא כשאתה עומד לגשת לבחורה ההיא בבר, או לפני הבחינה הפסיכומטרית, לפני כל דבר חדש שמתחיל בחיים הללו שלנו הוא תמיד שם, מזדחל, משתק, יישן בקרבנו במטרה להרחיק אותנו מהמטרה.
פחד הוא התחושה השנייה האפקטיבית ביותר על בני אדם (הראשונה אם שאלתם את עצמכם היא תחושת תקווה, כן יש משהו בסרטי דיסני הללו שמתבססים על המציאות) זה מה שהופך אותו למה שהוא עבורנו, היכולת שלו לכלוא אותנו ולעיתים קרובות (אפילו קרובות מדי) למנוע מאיתנו את הגשמת הייעוד שלנו.
פאולו קואלו היטיב לנסח זאת כשרשם כי "קיים דבר אחד בלבד הגורם לחלום להיות לא אפשרי והוא הפחד מכישלון".
בשנה האחרונה שהייתה אולי העמוסה ביותר בחיי עד כה עבדתי ב-4 עבודות, 3 פעמים עברתי דירה, 2 תארים סיימתי ואחד אלוהינו שמלווה בכל צעד לימדו אותי לנצח את הפחד ואפילו שרדתי כדי לספר על זה.
אצלי הפחד העיקרי היה מהשאלה 'מה אני אעשה כשאהיה גדול?', המון שנים, למעשה מאז שאני זוכר את עצמי תמיד חיפשתי במה אני ארצה לעבוד, מהו הדבר הזה שימלא את רוב ימי בעשייה כזו שאני ארגיש כל כך תורם ויעיל עד שאני אפילו לא אחשוב על זה כמקום עבודה, אלא כעל מקום שהוא חלק ממני כזה שבלעדיו לא הייתי מסוגל להמשיך בשגרת חיי.
ניסיתי המון עבודות כמובן שאת הרגילות כמו לעבוד בקולנוע או במלצרות וכאלו גם קצת מוזרות יותר (מישהו אמר לוכד פרפרים), גם אצל ההורים וגם במקומות אחרים,.
כמובן שישנו הבדל עצום בין עבודה בגיל ההתבגרות לעבודה בחיים בוגרים עליהם רובנו חושבים אך תמיד קיננה בי אותה שאלה ותמיד היה את הפחד לעזוב עבודה בלי למצוא את הבאה בתור (שהרי זהו מעשה לא אחראי כך מלמדת אותנו החברה).
האמת שבשנתיים האחרונות הייתה לי אחלה עבודה, יש כאלו שאפילו יגדירו אותה כעבודת חלומות מפן מסוים, עבדתי בערוץ הספורט ובעוד גופי תקשורת, עסקתי בתחום מהנה וכיפי ברוב הזמן ועדיין משהו היה חסר וכשההורים שאלו אם זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול, עדיין לא מצאתי תשובה ואז הבנתי שהסיבה היא שישנו איזה פחד שמנהל אותי ובגללו התשובה עדיין לא התגלתה, פחד מציפיות, פחד מהחברה, פחד באופן כללי של לא לדעת, בכלל אנו תופסים כאנשים שלא ידועים כאנשים לא רציניים, זה נראה לי טיפשי נורא ואז החלטתי שמספיק ודי.
אז החלטתי לצאת לדרך חדשה כזו שבה אני אנהל את עצמי ולא הפחד ינהל אותי, ישבתי עם עצמי ועשיתי 'שמש' של אסוציאציות (ממש כמו בבית ספר) במטרה להבין מה הדברים שאני אוהב לעשות, כאלה שהם בגרעין העמוק שלי כאדם וכשמצאתי התחלתי לחשוב איך אני מצליח לייצא זאת לעולם החיצון.
אז המסקנה הייתה על הקיר ובחרתי לצאת לדרך כעצמאי (שעוסק אגב במיתוג ותוכן דיגיטלי למי שצריך), כזה שכל יום יכול להמציא את עצמו מחדש, שיכול לשנות לאנשים תפיסה שהיצירתיות שלי יכולה להתפרץ בכל רגע נתון גם בזמנים הקשים יותר (שישנם ושעוד יבואו).
זו הדרך שבה בחרתי לצאת ולראשונה בחיי אני מאמין בה, תחושת ההשתחררות מהפחד היא מסע החירות שלי, היציאה שלי מארץ מצרים לכיוון ארץ זבת חלב ודבש הפרטית שלי.
בדרך אגב עומדים מדינת ישראל, מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי ועוד כל מיני גורמים שמנסים להפחיד אבל את הפחד כבר ניצחתי עם עצמי ועכשיו נשאר לי רק לצעוד בה בבטחה ובאמונה ואז אני בטוח שתגיע גם ההצלחה.
//ליאב רוזנברג
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.