בזמן כתיבת שורות, פלוס מינוס שעה לפה או לשם, להקת "ויתרתי" נמצאת על הבמה במועדון הבארבי במופע הפרידה שלהם. אני יודע את זה כי המתופף שלהם (נמרוד ליברמן השפיץ) הזמין אותי למופע. "ויתרתי" תמיד התנהלו באופן טיפה שונה, אבל אני חייב להודות שהופתעתי כשנמרוד סיפר לי על הפירוק. דווקא עכשיו, כשהלהקה התחילה לצבור מומנטום? הלהקה של פאקינג יניר האחמ"ש?
אני לא מתכוון לחזור על הסיבות שנמרוד אמר כי זה אישי. רק אומר שלצערי בסוף הבנתי אותו. כתבתי "לצערי" כי כל פעם שאני שומע שלהקה מתפרקת זה עושה לי קצת עצוב. לא כל כך ברור לי למה, בגלל שתי סיבות. 1- בסצנת הרוק הכבד הקטנה והצפופה גם ככה של ישראל, אני לא אמור לשמוח על העלמותה של כל יריבה פוטנציאלית? 2- להקות, כמו זוגיות, לפעמים נגמרות. בשני המקרים הדבר הנכון הוא לקום וללכת כדי לפנות מקום בבוא הזמן לדבר הבא.
בתמונה – להקה שלא התפרקה
אז למה עדיין זה מצער אותי? האם זה הקושי הכללי שלי לשחרר? (יש מצב). האם זה כי אני רואה את עצמי קצת בכל להקה כזו ואני מפחד שגם אני אוותר מתישהו? (אוקיי יש מצב עצבני). לפעמים אני חושב על הלהקות שהיו חלק מהסצנה בתקופה שארלקינו קמה. אין סיכוי שאתם מכירים את השמות הבאים אלא אם כן אתם מטאליסטים בני עשרים בערך: הבנבאונד, רוטוויילר, בלבוסטה, ריקול דה דיי דרים, קואקס, סטארטר ועוד ועוד. אני חושב בהצדעה על הלהקות שהיו איתנו שם וקיימות עד היום- אלמנה שחורה ו-ווייט נויז ואולי עוד כמה ששכחתי. אני חושב (גם בהצדעה) על כמות השעות הלא שפויה בעליל שהלהקות האלה בילו בחדרי חזרות, או בהמתנה ממושכת במועדונים ה"מוסד" וה"שברולט" במופעים של עשרים להקות רק כדי לעלות לנגן שלושה שירים מול כמה עשרות בני נוער שרובם מחולקים לזוגות ומתמזמזים למוות בספות שצמודות לקיר האחורי של החדר. איך, אחרי כל מה שעוברים ביחד, כל השעות האלה, מגיע הרגע שבו מחליטים שדי, זה מספיק, לא רוצים יותר לנגן ביחד? במכה אחת כמו פיצוץ או לאט לאט, כמו בביצת היאוש בסצנה הזו מתוך "הסיפור שאינו נגמר"? (מי שלא בכה בפעם הראשונה שהוא ראה את זה לא אנושי או משקר).
אני מודה שגם לי היו רגעים של ספקות ויאוש בלהקה שלי. כבר כמה פעמים אמרתי לעצמי אחרי ששוב התחלף חצי הרכב "טוב, אם בהרכב הזה זה לא ילך אז די". הראש שלי תמיד מסכים באותו רגע, אבל הלב שלי אף פעם לא קונה את זה. (תזכורת לעצמי – לבדוק האם אני מאזוכיסט).
ארלקינו
נכון, נוכח המציאות של תעשיית המוזיקה בישראל 2014 אי אפשר להאשים את הזמר המוכשר שהלך להייטק, את המתופף עם הגרוב הקטלני שעבר לחו"ל או את הגיטריסט שגרם לך לקנא בו בכל הופעה שלו לפני חמש שנים ועכשיו החליט להקים סטודיו ולהתרכז בללמד מוזיקה. הצורך לשלם שכ"ד, ההתנהלות הבריונית של מועדוני ההופעות בארץ ואפילו הלחץ של ההורים- יש מספיק סיבות להתפכח, להתבגר או אפילו להתאכזב ולפרק את הלהקה. ושוב, לפעמים זה פשוט הדבר הנכון לעשות. אני מקווה בשביל "ויתרתי" שזה המצב. יותר מזה אני מקווה שאם למישהו מהקוראים של הפוסט הזה יש להקה והוא קצת מיואש ממנה בזמן האחרון, הוא יחליט לא לוותר.
//זהר רץ