כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כמו נערה מתבגרת ולא, אני לא מאוהבת.
כבר מגיל קטן שנאתי את שעורי חשבון, שלימים קיבלו את השם שעורי "מתמטיקה".
למרות הציונים הסבירים שלי בכל שאר המקצועות, במקצוע הארור הזה ברוב המבחנים לא הייתי מגרדת עובר. אני חושבת שהכל התחיל אי שם בכיתה ז', כשהמורה שלי הייתה זורקת אותי מהכיתה כי הייתי יושבת באופן שלא בא לה טוב בעין. או בגלל שהיא סתם הייתה כלבה.
בסופו של דבר, אחרי מלחמת חורמה של אמא שלי בבית הספר, העבירו אותי ל"כיתת הדפוקים". היינו שמונה תלמידים בכיתה שמלבד המורה שלנו, אף מורה אחר לא ידע איך לאכול אותנו. ישבנו בשורה אחת ארוכה, צמוד לשולחן של המורה כך שלא נוכל אפילו לחשוב על לפטפט. לקראת הבגרויות לקחתי שיעורים פרטיים ואיכשהו, עברתי את שלושת היחידות העלובות שעליהן נבחנתי.
מאז הבגרות במתמטיקה עברו לא מעט שנים (שתיים עשרה ליתר דיוק, אבל מי סופר?) ולא חשבתי על המקצוע הזה מלבד כשאני צריכה לחשב אחוזי הנחה כשיש סייל בקסטרו וגם אז אני מסתבכת. כשהגעתי לאוניברסיטה גיליתי בצער שגם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת צריכים להתעסק עם הדבר המתסכל הזה שנקרא "מספרים" / "נוסחאות". לפתע מצאתי את עצמי שוב יושבת בכיתה אפורה, מחזיקה את הראש ומנהלת דיון ער עם אלוהים בתחנונים שיגאל אותי מייסוריי.
צילום: נאור סלע
מתיכוניסטית מתבגרת ובינונית הפכתי לחננה גאה ומאושרת, מצטיינת דיקן שקורעת את עצמה, אבל לא מצליחה להבין מה זה לעזאזל מדד פיזור.
למרות כל ההצלחות שליוו את התואר שלי, גיליתי לפתע שבמקרה שלי מספרים קשורים באופן ישיר לביטחון העצמי שלי. אני מוצאת את עצמי פתאום בתחתית של החבית, מיואשת ועצבנית – לא ברור על מי יותר – על עצמי, על שאני לא מבינה את החומר או על המרצה חסרת הסבלנות שלי, שעל כל שאלה שלנו מגיבה דבר ראשון בפליטת "אוף".
לצד היותי חננה יש גם בי חסרונות המתבטאים בבעיות קשב וריכוז קלות במסגרתן אני חייבת לשבת בקדמת הכיתה אחרת אני לא מתרכזת.
באחד מהשיעורים המרצה אמרה כי אנחנו יכולים לקרוא לאחד המדדים הסטטיסטיים עליו למדנו איך שנרצה, ואני עדינת הנפש, קראתי לו "מדד חרא". כנראה שעשיתי את זה קצת יותר מדיי בקול, כי היא מיד ענתה למשמע דבריי משפט מדויק שמגדיר את הקורס הזה בפשטות: "לא כדאי שתקראי למדד הזה חרא, כי במילה "חרא" את תשתמשי עוד הרבה במהלך הקורס הזה ורצוי שלא תתבלבלי".
עד שלב זה של התואר, האמנתי בכל ליבי שאין דבר העומד בפני הרצון שלי לציון תשעים פלוס (ואבוי אם פחות). ואז הגעתי לקורס סטטיסטיקה. אפילו את השם שלו "סטטיסטיקה" קשה לי לכתוב. האצבעות נשברות וגם הלב.
אני שוב מרגישה הנערה המתבגרת שבא לה לדפוק את העט בפרצוף של המורה, לטרוק את המחברת ולהבריז מהשיעור כדי לשבת במחששה או לחילופין, כמו הילד מהפרסומת של דורקס, שנשכב על הרצפה בסופר וצורח את נשמתו בתסכול כי אבא לא קונה לו את שחשקה נפשו. תחושת התסכול וחוסר האונים שמציפות אותי מפחידות אותי. מה עושים כשבאמת ובתמים לא מבינים כלום? איך בכל זאת צולחים את הקורס הזה, שבלעדיו, אוכל להיפרד לשלום מהתואר (ומאלפי השקלים שנזרקו עליו עד היום)?
במקום מסוים אני רוצה לחזור להיות המתבגרת הכועסת ששורפת הכל ובורחת אל הפינה השמשית שמחוץ לכיתה, ואז אני נזכרת שלאותה מתבגרת היו חסרונות רבים וציונים דיי מחורבנים ושהיום, אחרי עבודה רצינית על עצמי, הגרסה המבוגרת יותר שלי היא גם גרסה דיי משופרת. אז אני מחזיקה את עצמי. בכוח.
מתבגרת מתוסכלת
בתור אדם סקרן שלא ממש אוהב להישאר תלוי באוויר עם שאלות קיומיות שמרחפות מעל ראשו, אני בטוחה שהייתי הרבה יותר רגועה והרבה פחות מתוסכלת אם רק הייתי מקבלת חישוב מוכן מראש לסיכוי שאעבור את הקורס הזה, כי אין שום סיכוי שאחשב הסתברות לבד.
//אורלי נמט