אנשים חושבים שהם מכירים אותך כי את כותבת סטטוסים ציניים ומטופשים. אנשים חושבים שהם יכולים לנתח את הרגשות שלך כי צייצת כמה מילות כאב בטוויטר שלך והם בטוחים שאת בנאדם דכאוני. אנשים חושבים שאת כל היום מבלה ועושה חיים משוגעים כי את משתפת תמונות באינסטגרם ותמיד הכל נראה שמח ופורעני.
אנשים, שלחלקם הגדול אין היכרות מוקדמת איתך או אינטראקציה שהיא מעבר לרשתות החברתיות בטוחים שהם מכירים אותך יותר טוב מאבא ואמא שלך. הם מרשים לעצמם להעביר עליך ביקורת, להחליט מה טוב או לא טוב בשבילך, לספר לך למה את לא נמצאת בזוגיות כרגע ולהודיע לך מה את צריכה לעשות בנוגע לדברים מסוימים.
אנשים קוראים את הפוסטים שלך בבלוג ומניחים שהכל אותנטי. לרגע לא חושבים שאת עושה בחירה מדויקת של מילים כדי לעצבן אותם, כדי לעורר אצלם מחשבה או כדי לרגש אותם. הם בטוחים שחווית את החוויה ההיא, הם בטוחים שאם כתבת פעם אחת את המילה "בנשלזונה" אז יש לך פה ג'ורה והם יגידו לך שאת מטורפת ומוגזמת אבל ימשיכו לקרוא אותך.
ימשיכו, כי לך יש את האומץ לומר בקול גדול או באותיות קידוש לבנה את כל הדברים שהם סילקו לעצמם אפילו מהמחשבות הכמוסות ביותר. כי גם הם מרגישים ככה, אבל אם הם יגידו את זה למישהו אולי יעבירו עליהם ביקורת והם לא רוצים להיכנס למקום הזה בו הם נאלצים להתמודד עם הדעות שלהם, שומרים את עצמם לעצמם ועוטים על עצמם מסתוריות ששווה לתחת, כי כולם רוצים אהבה, לכולם קשה להתמודד עם רגשות, סיטואציות ומצבים כאלה ואחרים.
ותמשיכי לחיות בפחד, במתח פנימי עם עצמך כי תמיד יש איזשהו מסר שאת רוצה להעביר ולא תמיד את יכולה לדעת אם הנמען קיבל את המסר (אם הוא עושה לייק זה הרבה יותר קל היום). ותמשיכי לכתוב דברים לכולם, לחשוף את הרגשות שלך, לקלף את עצמך שכבה אחר שכבה כי הרבה יותר קל לכתוב לכולם מאשר לכתוב ספציפית למי שרצית שיקרא את הדברים. את חושבת שאת הגיבורה הכי גדולה שיש, משווה את עצמך לחשופית (אפילו שמדובר בחילזון ללא קונכייה ות'כלס זה די מגעיל) מרוב שאת חשופה ולא אכפת לך משום דבר אבל בתוכך את רועדת והולכת בנונשלנטיות, שאף אחד לא יצליח לראות את הפחד שמתחבא ברווחים שבין המילים.
והטעות הכי גדולה היא לחשוב שאם כתבת משהו, שנראה בעיניך כדבר הכי נוראי ומטורף שעשית, ששקלת והתלבטת אם לפרסם או לא לפרסם כי אוי ואבוי אם מישהו יקרא את זה ויגיד לעצמו שאת משוגעת או מטורפת ולא תוכלי לומר לו שהוא חתיך (כמו הסרט: "את מטורפת – אתה חתיך") כי הוא באמת לא חתיך בעיניך וגם אם כן לא בא לך לפרגן לו כי גם ככה הוא טיפוס כזה שמלא בעצמו ועל אף שמחמאות לא עולות כסף את בוחרת להתקמצן בחלוקה שלהן לפעמים. ופעם בכמה זמן לפתע מישהו יפנה אליך ויאמר לך שהצלחת להשפיע עליו. על מישהו זר, שאיכשהו קרא משפט אחד שכתבת והתגלגל אליו איכשהו וזה יימלא אותך וייתן לך להבין למה את כותבת מלכתחילה. למה זה דווקא כן משנה אם קיים אדם אחד ביקום שהצלחת להסעיר את עולמו, לגרום לו לחייך, לגרום לו לחשוב על דברים קצת אחרת או אפילו לעצבן אותו.
//חן בוקר