להתראות

אני אדם שקשה לו לדבר על רגשות, ובגלל זה אני צריכה לכתוב את כל מה שהתרוצץ לי בראש בחודשיים ומשהו האחרונים. את כל מה שהיה לי להגיד ופחדתי. פחדתי, כי לא רציתי שמרפי ומלאך המוות יעשו עסקה על חשבוני. פחדתי, כי אני מאמינה שלמילים יש כח ולא רציתי שהמילים שלי ילחצו על שום כפתור שאני לא רואה. פחדתי, אז שתקתי. עכשיו אני מרגישה שיש לי זיליון מילים שאני צריכה להוציא החוצה. מילים שיספרו אותך, מילים שידברו אליך. עליך.

לפני חודש וחצי, כשחזינו בביקור הקרוב של המוות, ראיתי את העצב בעיניים שלך ופחדתי לחשוב- מה עובר לאדם שרואה את סוף חייו מול העיניים? ראיתי את העצב בעיניים שלך ורציתי רק להחזיק לך את היד ולהשאיר אותך קרוב אליי, לתמיד. רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, אבל אני אדם שקשה לו לדבר על רגשות אז במקום זה רק לחשתי לך שאולי כדאי שנצא מהחדר.

צולם ביום ההולדת השמונים של סבא. הנין הראשון.

כל מי שדיבר עליך בשבוע האחרון הזכיר את התמימות שלך. אני מקשיבה וחושבת לעצמי שבאמת, אין מילה אחרת שיכולה לתאר אותך טוב מזה. הייתה לך נפש עדינה ורגישה, והתמימות שלך הפכה אותך לפעמים לילד בגוף של מבוגר, ועל הילד הזה שבך רציתי להגן כל הזמן. הילד שבך אהב לקנות לנו מתנות מהחוברת של עסקה טובה, ובגלל זה היו לנו בבית מליון שעוני יד שהלוואי ואמצא עכשיו אחד מהם כדי שאוכל לענוד ולא להוריד לעולם. הילד שבך היה צריך שישאלו אותו רק פעם ביום מה שלומו, כדי שידע שזוכרים אותו. הילד שבך לא רצה אף פעם להטריח אף אחד, והתשובה הקבועה לשאלה- "סבא, רוצה קפה?", הייתה "רק אם את מכינה", והיית מזכיר לי כל פעם מחדש שקודם קפה, אחר כך סוכר, כדי שיהיה לקפה קצף. אני אדם שקשה לו לדבר על רגשות, אבל הייתי אוהבת לענות לך ש"ברור שאני מכינה. במיוחד בשבילך", וקיוויתי שאתה שומע אותי בין השורות.צולם ביו

בכל מפגש משפחתי היית אומר לי "בעזרת השם, בחתונה שלך". פעם הייתי נלחצת ועם השנים עניתי לזה פשוט ב"אמן". בינתיים זכית לראות דווקא את הנכדים הצעירים יותר מתחתנים, מביאים לך נינים שאני יודעת שהאירו לך כל יום בשנה האחרונה. קשה לי להאמין שבחתונה שלי אתה כבר לא תהיה. שכבר לא תרקוד איתי, מוחא כפיים בשמחה שאין כמוה, שיכור וכן מיין. קשה לי להאמין שיותר לא אשמע אותך אומר לי "בעזרת השם, בחתונה שלך". ההיעדרות הנצחית שלך מכאן והלאה, עוד לא מתחילה אפילו להתיישב לי בקצה התודעה. אני אדם שקשה לו לדבר על רגשות, אבל בא לי לצרוח לך שאני מתגעגעת.

***
אתמול יעל באה לנחם. היא סיפרה לי שכשהיא ראתה את ההודעה שלי, היא הייתה חייבת לצאת מהכיתה שהיא מלמדת. היא הייתה חייבת כי היא לא יכלה להתנגד לדמעות.
הסתכלתי עליה, ואמרתי לה- אני לא מעכלת את זה. זה סבא שלי!
והיא תיקנה- זה לא היה סתם סבא. זה היה ה-סבא שלך. הוא היה כמו הסבא שלי.

ואתה יודע מה? זה מה שכולם אומרים עליך. ובכולם אני מתכוונת לחברות שלי ושל שאר הנכדים שלך. בכולם אני מתכוונת למשפחות שהרחיבו לנו את המשפחה כשהחתונות של הנכדים החלו. בכולם אני מתכוונת לאלו שהתפללו איתך בבית הכנסת. בכולם אני מתכוונת לשכנים שלך. בכולם אני מתכוונת לכולם.
אבל יותר מהסבא של כולם, היית הסבא שלי.

ההליכה שלך מאיתנו, סבא שלי, הייתה מהירה ואיטית. ראינו אותך דועך לנו מול העיניים, במהירות לא הגיונית, ועם זאת הנשימות האחרונות שלך היו כל כך כבדות שזה הרגיש כאילו נצח שלם עובר בין האחת לשניה. וכבר לא ידעתי למה לייחל. להצלתך או לגאולתך.
אתה היית האדם הכי מאמין שאני מכירה. האמנת, כמו שאומרים אצלינו, שהכל בידי שמים. בכל פעם ששאלתי, גם אם לענות לי היה כרוך במאמץ עילאי ובכאב, היית עונה לי בחיוך- "תודה לאל. ברוך השם" ומצביע למעלה. גם אני מאמינה שהכל זה מלמעלה, ולכן אני לא מאמינה שזה מקרי שהלכת לעולמך בדיוק 13 שנה מהיום שבו שאמא שלך, סבתא רבא שלי, פרשה מן העולם והשאירה אותך כאן כמו ילד נצחי ואבוד בעולם של גדולים.

"סבוש, אתה בן 16!"

***

פעם הייתה לי חברה שהפסיקה להשתמש במילה "ביי" ועברה ל"להתראות". ההסבר שלה היה די פשוט והגיוני, ועדיין היה לי קשה לאמץ את המעבר מהמילה השגורה והקלילה, למילה הכבדה והנכונה.
עד שבאתי לבקר אותך. עד שהתחיל לעלות הספק האם תהיה פעם הבאה. ואז, רק אז, הפסקתי להגיד לך "ביי" והתחלתי להגיד לך "להתראות". אני אדם שקשה לו לדבר על רגשות, אבל בכל ביקור מחדש, לפני שהלכתי, אמרתי לך: "אני אוהבת אותך, סבא. להתראות". בביקור האחרון, אמרתי את זה שוב. אתה היית מחוסר הכרה, ידיך לצידי הגוף חסרות תנועה, ועיניך שקועות. כשכולם היו סביבך, החזקתי לך את היד, נישקתי אותך על המצח, ושוב לחשתי-

"אני אוהבת אותך סבא. להתראות".

// אפרת בשרי