דרושה השראה
לא משהו גדול מידי.
אני לא מבקשת הארה יצירתית. אני לא מבקשת שיפתחו לי העיניים לאורו של רגע נדיר, ושהיכולת שלי ליצור- בכל תחום, תגדל ותתרחב לכדי האפשרות לעבד את הרגע הזה, ולהעביר אותו הלאה עד שמישהו במקום אחר יזיל דמעה. לא בגלל שהוא רגשן, בגלל שהלב שלו פעם כל כך חזק; הוא היה חייב לשחרר טיפה.
אני לא פונה אל הבריאה בבקשה למוזה שתאיר את ימי ותהפוך כל רגע בקיום שלי למזוקק כל כך, שאהיה חייבת ליצור דברים מופלאים כדי לשרוד, כדי לנשום, כדי להיות קדושה מעונה ונערצת.
גם לא צריך "פרץ השראה" סוחף שיקח אותי אל מעין סודי נובע של אינסוף רעיונות עם משמעות על זמנית, ושיגמר בספר, אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים, רב-מכר, משהו שכולם מתחברים אליו אבל הוא שונה, אינטיליגנטי, מסקרן, לא מובן מאליו, התרגשתי, לא יאומן שזה ספר ביכורים.
אני לא מעוניינת בהכרה גלובלית, הוצאה לאור או חוזה דוגמנות.
לא מעניין אותי אם זה ילך לי, יצליח, יסקרן, ימשוך תשומת לב ויגרור תגובות. אף אחד לא צריך להכיר בקיום של זה.
אין לי שום צורך בביקורת בונה, לייקים בפייסבוק, פרצופים נדהמים מזה שאני מטר שמונים in real life.
ולא צריך חיבוק אוהב ומכיל, או יד מלטפת- מתי בפעם האחרונה נתקלתי ביד מלטפת? מי בחיים שלי מלטף אותי שלא חולק איתי מיטה? מה אני, קאביה?
וגם לא מבט רך שאומר "את בסדר כמו שאת. באמת. באמת!"
או, או – "אני כל כך אוהב אותך שאני עומד להתפוצץ למליון חתיכות, והדבר היחיד שיאחה אותן הוא מוצא פיך."
אני לא רוצה שיפלו לי אסימונים לגבי מי אני, ומה אני עושה פה, שהחיפוש המתיש יגיע לנקודה ברורה כלשהי, ושמתוך ההשלמה שלי עם עצמי תוקרן אומנות מרתקת, משהו שלא נתפס שעשיתי-שהצלחתי להבין ולשתף בכנות, לפני גיל עשרים וחמש.
לא רוצה להציג וידוי נוגע ללב על תקופות קשות והתגברות הנפש, סיפורים על המאבק היומיומי של להיות מי שאתה, מי שאני, מי שאנחנו ביחד ואז לחוד, וכמה כואב, ומשמח, ומהות החיים היא לעלות ולרדת ובסופו של יום- הכל אחד.
וגם אין לי עניין בחידוש. בתמצות. בצורה של "זה". באיך "זה" מתעכל בקיבה של אנשים אחרים שהם חברים שלי בפייסבוק אבל לא אומרים לי שלום על רוטשילד.
וכבר אמרתי פייסבוק? שאני לא צריכה לייקים? שאני מרגישה בזויה שאני בכלל משתמשת במילה הזאת כאילו היא מילה בעברית, ולא מחווה? כפתור במחשב שרק נותן ציון מטאפורי לחיים שבחרתי להציג בקפידה, כאילו אני מורה שמגישה את התלמידים לבגרות בתיאטרון?
אני לא מחפשת משמעות תהומית שתבהיר לי אחת ולתמיד מ-ה ל-ע-ז-א-ז-ל—–?.
לא רוצה שיגידו לי מה קורה לנשמה שלי בזמן שאני ישנה, ומה המשמעות של חלומות, והאם מחשבות הן למעשה חומר בעל נוכחות פיזית ולכן מחשבה יוצרת מציאות.
אני לא רוצה ששלל הרעיונות הבימתיים שלי יתאחו לכדי מופע, משהו שלי, הברקה של דור, יציאה גאונית, שילוב תחומים לא צפוי, המילה המדוברת והכתובה בביטוי תנועתי, וירטואזיות וחגיגה של צבעים בתוך קונספט יציב, חזק. אמירה מטלטלת, משהו שיצליח להיות מודרני וחדש אבל עדיין נגיש, ולא פלסטיק לעוס שהוא חיקוי של פלסטיק נמס. לא. הנגישות ממני והלאה.
אני לא מחפשת תחושת סיפוק, שלווה, הסכמה, או אפילו מן – "וואו, איזה אמיצה אני."
אני בסך הכל, מבקשת
טיפת מים
בתוך הבאר שאני נובעת ממנה.
תודה.
//נגה רימון