יש את הרגע הזה שאת מוציאה את הפלאפון מהכיס כדי לראות מי בקשר ואין שום דבר על צג המסך. רגע כזה שגורם לך להרגיש שאת הכי לבד בעולם, אף אחד לא מחפש אותך, אין לאף אחד שום דבר מעניין להגיד לך, לא צריכים אותך, זה כאילו את לא קיימת. את נכנסת לפייסבוק, סתם כדי לראות מה חדש בעולם החברתי הקטן בו את מתנהלת מידי יום, ומגלה שהווטס אפ קרס בכל העולם. איזה מזל. את לא לבד, את פשוט לא מחוברת, אבל בעצם אף אחד לא מחובר.
כל פעם שעולה הסמל הקטן והירוק על המסך זה נותן לי תחושה טובה, זה מנחם אותי ברגעים האלה שרע לי או שהיה לי יום קשה. לשבת בבית קפה לבד זה אף לא באמת לבד כשיש לך את הסמארטפון איתך, הרי כל החברים נמצאים ממש אצלך בכיס וכל מה שאתה צריך לעשות כדי להרגיש לא לבד זה לשלוח הודעה בווטס אפ, אולי אפילו כמה הודעות, לכמה אנשים במקביל, ואז בכלל אתה חש אהוב. אבל יש לי מן תחושת בטן כזו שכל הפלאפונים החכמים האלה רק עושים אותנו יותר בודדים.
אף אחד לא מחובר
לפעמים כשאני לא רואה חברות שלי כמה זמן, ואנחנו נפגשות, אני מוצאת את עצמי מדברת במשפטים קצרים, חוסכת במילים ולא מצליחה לנהל שיחה כמו שצריך. המוח שלי חושב טקסט ואני מתחילה לדבר איך שאני מקלידה. יש לי כל כך הרבה מה לומר, לחברה או לידיד, וכל מה שאני מצליחה לומר זה משפטים של 4 מילים או פחות. אולי אם אני אכתוב לו בהודעה זה ייצא יותר טוב.
נוף מהמם. מסמסת בפלאפון.
וגם כשאנחנו כבר יוצאים מהבית, לבילוי בבר או במסעדה טעימה, אנחנו עסוקים יותר זמן בפלאפון מאשר באנשים שאנחנו איתם. כל כך הרבה פעמים יצא לי לשבת עם חברות ולשים לב פתאום שכולנו בתוך עולם הפלאפון ולא שמנו אפילו לב. אולי יותר נוח לנו פשוט לתקשר דרך הסמאטרפון, ושכחנו איך לתקשר פנים מול פנים. או שאולי נוח לנו יותר להסתתר מאחורי המסך ולבטא את עצמנו במינימום מילים, יותר תמונות ומשפטים קצרים.
בא לצלם לעיתון. מסמס בפלאפון.
אני לא רואה לזה פתרון, זה לא שאני מטיפה מהצד ושופטת. גם אני, נטלי להב, מכורה לסמארטפון שלי. גם אני מוציאה אותי מהכיס בכל כמה דקות כדי לראות אם יש הודעת ווטס אפ, סמס, מייל, שיחה שלא נענתה או התראות בפייסבוק, אולי תמונות חדשת באינסטגרם. גם אני מרגישה חסרת אונים כשהבטריה מגיעה ל2% ואני יודעת שבעוד רגע אני אהיה באמת לבד בעולם. אבל איך שאני רואה את זה, אין כל כך מה לעשות.
בירה בלי פלאפון
הרי לא נוותר על המחשב הקטן והחכם שנמצא איתנו בכל רגע ויכול גם לעשות שיחות. לא נוותר על הנוחות שבלהיות זמינה בכל רגע ועל הסיכוי הקטן יותר לפספס משהו שקרה איפשהו בעולם. כן יש את כל העניין של שליטה עצמית, להבין את ההתמכרות למכשיר, ולהחליט שאתה לא רוצה להיות מכור אליו יותר. זה יכול להיות לרדת לטייל עם הכלב בלי הפלאפון או ללכת לשתות בירה ולהשאיר אותו בבית בידיעה שאתה לוקח סיכון לפספס תמונה ממש טובה או להתעדכן בכל רגע בדברים שלא באמת מעניינים אותך. אני לוקחת את הסיכון הזה מידי פעם ויכולה לומר מניסיון אישי שלפעמים, פשוט יותר כיף בלי.
//נטלי להב