פוקחת עין אחת, מצמוץ. פוקחת עין שנייה. הן בוהות זו בזו לרגע, כאילו שכחו לאיזה כיוון תפקידן להסתכל ומתעשתות. מיישרות מבט למעלה.
"מה זה המקום הזה?" אני תוהה "היכן אני? מה השעה? מה קרה אתמול?" עדיין מבולבלת.
ולא, זה לא קטע מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", ואני לא בהאנגאובר.
אני מרימה את ראשי מהמקלדת, שבאופן לא בריא הפכה להיות נוחה אחרי הפעם העשירית בה נרדמתי עליה. על הפנים כתוב לי "FUCKED UP" רק בהפוך.
מקלחת מהירה, שלוש כוסות קפה שחור ואני מוכנה. השעה 10:30, מה שאומר שבטח מחכים לי 30 מיילים בערך.
אני מרשה לעצמי קצת פייסבוק, קצת חדשות, קצת לדמיין ומתחברת למחשב בעבודה. פעמיים.
נתתי יותר מדיי קרדיט לאנשים שמעבר לים – 42 מיילים. אני מתחילה לעבור אחד אחד ורואה שכלום לא השתנה מאז אתמול בערב. הם עדיין לא מרוצים מהתשובה שעניתי להם, עדיין רוצים כסף, עדיין לא למדו אנגלית.
העבודה הולכת איתי לכל מקום
לתחום ה-SEO נכנסתי בטעות. בטעות ובפרוטקציה.
הייתי משוחררת שלושה חודשים ובדיכאון קל על כך שעדיין לא מצאתי עבודה [מלצרות, זנות ומכירות – שלוש העבודות בהן לא הייתי מוכנה לעבוד בשום מחיר, בסדר הזה].
במקביל, ה-LINK BUYER במקום העבודה של אמא התפטר והם חיפשו מישהו דחוף. אמא המליצה עליי והתקבלתי. הם הבינו שאני אחראית, מסודרת ושהחיסרון שלי הוא פרפקציוניזם כבר מה – "שלום" שהפטרתי לעברם ביום הראשון לעבודה.
אחרי שלושה ימים של דם, יזע ודמעות הצלחתי להבין איך פועלות התוכנות שאני צריכה,
איך אני משלמת להודים ומי מתעסק עם מי. אני עדיין לא יודעת להסביר איך כל פעם מושיבים אותי במקום הכי אסטרטגי מבחינת רכילויות.
משם, הכל היסטוריה. התאהבתי בעבודה, שנאתי את ישיבות הצוות (פחד קהל נוראי) ולמדתי בדרך הקשה לא ללכת לעבודה בחצאיות מעל הקרסול.
בעקבות המשבר הכלכלי, אחרי כחצי שנה בעבודה, שלב הקיצוצים במשרות הגיע גם אלינו.
כשאמרו לי שמעבירים אותי לחצי משרה מהבית במקום פיטורין, הבנתי שהשתלמו החצאיות
הקצרות. לפחות משהו מהחינוך הרוסי נשאר.
עבודה מהבית נשמעה לי כחלום: לקום מתי שמתחשק לי, לעשות את שש השעות שהקציבו לי ועדיין להרוויח טוב. ובלי ישיבות צוות.
בשבוע הראשון נוכחתי לדעת כמה חורים יש בפנטזיית ה"עבודה מהבית" הזו. אף אחד לא הזהיר אותי שלמרות שאני יכולה לקום מאוחר, החיסרון בחברה יורגש כמעט מיד, שיהיה לי חבל שאין לי לכבוד מי לצאת מהפיג'מה ולהתאפר, שמשמעת עצמית היא הדבר הכי נחוץ לעבודה מהסוג הזה, והדבר שהכי חסר לי.
בסופו של דבר עשיתי שיחה רצינית עם עצמי, בה נזפתי בי על ההתנהגות הלא – אחראית בעליל
שלי, והזהרתי את עצמי שאם לא אתחיל לקחת את העבודה ברצינות אפוטר. בנוסף להכל, נאלצתי ללמוד בגיל 20 על מסים אינסופיים, על פתיחת עסק עצמאי והעסקת רואה חשבון.
תפסתי את עצמי מהר בידיים וחזרתי לתקתק עבודה במהירות. הבעיה הייתה, שאחרי שהתרגלתי
לצורת החיים הזו היה לי קשה מאוד להפסיק. הייתי מוצאת את עצמי עובדת בשעות לא שעות,
מוותרת על יציאות באמצע שבוע כי "היו לי המון דברים להספיק", הייתי "שוכחת" ארוחות כי לא היה לי כוח לקום מהכיסא וללכת לבשל משהו (בכל זאת, שעה שלמה כל הסיפור הזה עם האוכל),
ובסופ"שים הייתי נרדמת.
עוד יום בעבודה
אני אוהבת את העבודה שלי. מאוד. בזמנו, חלק מההנאה ששאבתי ממנה היה בעיקר בגלל שהיא
העסיקה אותי. תמיד היה משהו לעשות ואני לא אחת שאוהבת יותר מדיי זמן פנוי.
עם כל האהבה למקצוע, בשלב מסוים הבנתי שהיא זו ששואבת אותי לתוכה.
חיי החברה שלי הידרדרו לרמה של השפל הכלכלי המדובר, הייתי בג'ט לג תמידי וגם הייתי מאוד מאוד רעבה.
אני אוהבת את העבודה שלי, אבל אני לא הולכת לעשות ממנה קריירה. החלטתי להוריד הילוך,
להתקבל ללימודים ולעבוד רק כשאין לי שום פרק של SUITS לראות.
//אסתר אילייב